רחוב כלי מטבח בטוקיו - kappabashi shopping street

פוסט אורח מאת: מאיה

אי שם באיזור מזרחי ומרוחק יחסית ממרחק טוקיו, נמצא גן עדן לבשלנים וחובבי אפייה. רחוב kappabashi הוא רצועה של כמה בלוקים, באורך חצי קילומטר, שמפוצץ, משני צדדיו, בחנויות כלי מטבח.

את הכניסה לרחוב מזהים לפי הפסל הענק של השף המשופם

כל חנות מתמחה בתחום קצת אחר - 

יש כאלה רק של כלים לגריל (ומסעדות שמתמחות בשיפודים וגריל יש בשפע בכל יפן), יש כאלה רק של מחבתות וסירים, יש כאלה רק של מדים של טבחים ומלצרים, ויש כאלה אפילו רק של מוצרי מנהלה למסעדות (ניירת, תפריטים, שלטי כניסה, ואפילו פלאקים קטנים להבאת החשבון לשולחן).

וזה עוד לפני שהגעתי לכלי הגשה - קרמיקה, חרסינה ופורצלן בכל צורה, זיגוג, ומשקל אפשרי. 

המשעשעות ביותר הן חנויות שלמות של אוכל מפלסטיק - שארוז בצלופן שקוף כמו תכשיט, ומחירו בשמיים. המון מסעדות מציגות את המנות בתפריט שלהן בגרסה פלסטיקית בויטרינה בכניסה, וככה אפשר בדיוק לראות מה רוצים בלי לטרוח עם תפריט בכלל. 

פה ושם מתחבאים סופרים קטנים של מצרכים למסעדות וקונדיטוריות בסיטונאות 

אני ביליתי ברחוב הזה שני חצאי ימים וזה עדיין לא הספיק. שלא לדבר על המשקל העודף של כל הכלים שסחבתי איתי. 

קונדיטורים יקבלו פיק ברכיים מחלק מהחנויות

מבחר מסחרר של תבניות סיליקון, פוליקרבונט (לפרלינים), ומתכת

יש אפילו חנות סיטונאית לממתקים לילדים!

מומלץ

טיפ: גם באוסקה יש רחוב דומה, הרבה יותר קטן, אך לא פחות מוצלח. שמו Sennichimae Doguyasuji והוא נמצא במרחק הליכה קצר מתחנת NAMBA הגדולה.

Nagi ramen

שום דבר במנה הזו לא שגרתי, ושני הנקודות הבולטות הן הציר והאטריות. המרק עצמו עשוי גם מסרדינים מיובשים, ויש לו טעם דגי ברור ומליחות חזקה. לא כוס המרק של כל אחד, אבל אל תתנו לנתון הפתיחה הזה להפריע לכם. נקודת החוזק השניה היא האטריות יוצאות הדופן שנעשית בעבודת יד ומרימות את המנה לדרגות אחרות ששום קערה אחרת לא מתקרבת אליה. אלו אטריות גסות ומגושמות. יש מיקס של שתי שיטות חיתוך, אחת מסולסלת ונגיסה, ואחת דקה וחלקלקה על הלשון. לא טעמתם כזה, ובטח גם לא תטעמו. 

שאר התוספות (ביצה, אצות ובשר) סטנדרטיים, אבל המכלול גאוני. 

נאגי נמצא בסמטה השניה של ה golden gai, בצד שקרוב יותר לקבוקיצ'ו. פתוח 24 שעות, אבל בשעות הצהרים יש תור ארוך, אז נסו להיות גמישים. בשעות הערב יגיעו למקום טיפוסים הזויים, שיכורים ותמהונים, שגם זו חוויה מעניינת.
יש שלט אדום למטה, והמסעדה נמצאת בקומה שניה שגרם מדרגות צר ומעט לא הגיוני מוביל אליה. הישיבה על דלפק, וזה בהחלט לא מקום שאפשר להעביר בו זמן. אוכלים ובורחים כדי לפנות מקום.
זה מה שכתבתי עליה בטיול הקודם.

Yanaka שכונת החתולים (tokyo)

קחו לכם הפסקה מטוקיו וצאו לטייל בשכונת yanaka הרגועה, שהיא אי של שפיות, שקט וטעינת מצברים בעיר הפסיכי הזו. חלקים גדולים בה מזכירים את קיוטו וערים יפניות רגועות אחרות. יש הרבה חנויות קטנות, מסעדות ודוכני אוכל שמתמחים בחטיף ספציפי. טעמנו מליון דברים!

אבל הדבר הכי מעניין שצריך לציין בקשר לשכונה הזו היא ההערצה האובססיבית שלה לחתולי הרחוב. זה נשמע הזוי, אבל זה כך באמת - יש בה חנויות רבות שמוקדשות אך ורק למוצרים בצורת חתולים. 

ערבובייה חסרת קשר - צלחות, כוסות, משחקים, בגדים, כלי בית, כלי נוי, כלים בלי נוי, ומזכרות מטופשות, כולן בצורת חתול. 

הנה עוד אחת 

ועוד

ועוד

הבנתם את הקונספט. 

בחנות כלי בית רגילה, היתה למשל מחלקת hashi-oki, המתקן שעליו מניחים את מקלות האכילה, שגם הם בצורת חתול. 

כדאי ללכת לאט ולהנות מאוצרות קטנים שמתחבאים בין הבתים והחנויות. וכדאי להקדיש לה כמה שעות נינוחות. 

כאן מכרו טאייאקי בצורת חתול. 

ולמכונה הזו מכניסים 400 יין ומקבלים חתול על סושי, שזה הגיוני. 

עוד דבר מעניין, בכל השכונה היו מערומים של בקבוקים מלאים במים, ומסודרים כמו חומה. שאלתי מה העניין מאחורי זה, והתשובה (שאני מקווה שהבנתי נכון) היא שחתולי הרחוב לפעמים מפריעים, וקרני האור שנשברות במים דרך הבקבוקים השקופים מרחיקים אותם.  

זו חנות ותיקה ומכובדת של יצרן ממתקים בעבודת יד. הסוכריות שלו מוכרות מאד, ונהוג לקנות אותם לימי הולדת. האמא המארחת שלי ספרה שכשהיא היתה ילדה קטנה היא קיבלה כאלו. 

ונפרד בחתולית. 

מיאו

כדי להגיע לכל המקומות האלו, צאו מערבה מתחנת Nippori, והתקדמו עד הרחוב הראשי שנקרא Yanaka Ginza. במזלג פנו ימינה ועברו תחת השלט הגדול שבכניסה לרחוב. 

הנה המפה -

לאחר מכן הסתובבו רנדומלית בין הבתים וגלו פינות נחמדות. יש גם בית קברות נעים, אולי תפגשו שם את הcat lady.

Takoyaki

טאקו - תמנון, יאקי - צלוי או מטוגן. ובאמת שניסינו (ובטובים ביותר), אבל המאכל הכי מזוהה עם אוסקה לא השאיר שום רושם חיובי. 

בלילת הבצק כמעט תמיד רכה מדי (ועושה כוויה בפה אם מתנפלים עליה מיד), התמנונים בפנים סתמיים, וכל מה שמציל את העסק זה רוטב הברביקיו והמיונז (לרוב גם שמיכת בצל ירוק ושבבי דג) 

הנה המלצות לכמה דוכנים ומסעדות שדגמנו, אבל שוב בגדול, לכו לאכול אוקונומיאקי, זה הדבר האמיתי. 

Takoyaki Dotonbori Kukuru (מפה) (אתר)

יש להם גירסה שנקראת "bikkuri takoyaki" ("טקוייאקי מפתיע"), שחתיכות התמנון בהם כל כך גדולות שהן יוצאות החוצה מהכדור ונראה כאילו בוקעות מהביצה. (משם תמונת שלט התמנון שלמעלה)

Kouga-ryu Takoyaki (מפה) (אתר)

העובד של הטאקוייאקי. רבים מחשיבים אותו לטוב ביותר והוא מופיע במגזינים ותוכניות טלויזיה. (התמונה עם הבצל הירוק)

Takoyaki Juuhachiban (מפה) (אתר)

בתערובת הבצק יש גם סאקורה שרימפס (קטנים מאד וורודים). החוץ קריספי יותר והפנים רך יותר. 

Wanaka (מפה) (אתר)

Umaiya (מפה)

קצת מחוץ לאיזור התיירותי, מקום אהוב ע"י מקומיים

בטטת אוניברסיטה

חטיף רחוב שהפך לפופולרי בטקסי סיום של אוניברסיטאות בטוקיו, ובהמשך החל להמכר בדוכני רחוב תוך שמירה על השם העממי -"דאייגאקו אימו", שאפשר לתרגם לבטטה של האוניברסיטה. 

הבטטה היפנית (שמפורסמת בקליפה הסגולה שלה) מתוקה מאד, ומזכירה מרקם של דלורית אפויה, למרות שבדרך כלל מטגנים אותה כדי להעצים טעמים וליצור קליפה קשיחה. מבחוץ יש גלייז מתוק מאד של סוכר חום, ולדעתי גם משהו סוייתי. אפשר לאכול אותה חמה (עדיף) או קרה. 

קארי יפני

עם כל הכבוד לסושי וראמן, יש מאכל נוסף שחי מתחת לרדאר אבל הוא הממכר מכולם. השם יכול להטעות כי טעמי קארי מזוהים עם מטבחי דרום אסיה, ולכן הרבה תיירים מדלגים עליו, אבל הגירסה היפנית לא דומה לשום דבר אחר. 

יפנים אלופים בלקחת דברים ממוקמות אחרים ולעשות אותם טוב יותר. ראמן וטמפורה הן דוגמאות מעולות לצורך העניין, וגם הקארי היפני (שהגיע דווקא מהבריטים, שלמדו אותו מההודים) עבר הלאמה ושינוי דרמטי. די לשמוע שהם מוסיפים לו תפוחים ודבש כדי להבין כמה זה שונה מכל מנה הודית או תאילנדית שעומדת על הלשון. 

קארי מוגש כמעט תמיד עם אורז (ונקרא קארה רייסו), והוא מפוצץ באומאמי וטעמים עמוקים שמשחקים בלשון והמוח כמו במכונת פצ'ינקו.יכולים להצטרף אליו אין ספור תוספות, קרוקטים של גבינה, טונקצו, נתחי בשר או פירות ים, ושלל ירקות, כך שהמגוון באמת רחב. זו אחת המנות הפופולריות ביותר ביפן (אוכלים אותו הרבה יותר מאשר סושי), והוא האוכל האהוב על הילדים היפנים. למרות הכל הוא כמעט לא מוכר למערב.

כתבתי עליו בטיולים הקודמים, והפעם הצלחתי לשתף את מאיה באהבה שלי ולהפוך אותה לג'אנקית עם תעודות ("אפשר מבחינתי לאכול רק את זה עד סוף הטיול").
אם אתם מגיעים ליפן, אל תפספסו אותו! (רשת המסעדות coco curry היא מקום נהדר להתחיל) 

הנה מבחר צלחות שונות - 

Yuba - tofu skin

זרקור על מנה קטנה ונהדרת שניסינו בטונקצייה בקיוטו. 

כשמבשלים חלב סויה לטופו, נוצר קרום עליון שמסירים אותו מספר פעמים תוך כדי הבישול. זה לא נשמע מלהיב, ולי אישית העלה זכרונות לא טובים מקרום של חלב, אבל המקרה כאן שונה. 

את הקרום הזה אוספים לערמות קטנות, ומטגנים בשכבת פנקו עבה וגסה. התוצאה מפתיעה ממש. הפנים רך ונוזלי כמו מוצרלה, והחוץ קריספי ומחזיק את כל העסק יציב. 

למרות שהפנים מתנהג ממש כמו לביבת גבינה רותחת, הוא בכלל לא שמנוני, וזה מפתיע מאד. זה הדבר הטבעוני הקרוב ביותר לגבינה שטעמתי מעולם. 

למסעדה קוראים Tonkatsu Hamakatsu. אכלנו בשני סניפים שלה, אחד בשינג'וקו שהיה שקט ונעים. והשני בתחנת קיוטו (בקומה 11 של מתחם המסעדות באיזור שנקרא theCube), שם גם אכלנו את קרום הטופו המטוגן. הסניף הקיוטואי היה די עמוס ומתוייר. (ויש עליו הרבה ביקורות בטריפ אדוויזר)

אוקונומיאקי ב Mizuno

הרבה מאכלים ייחודים יש לה לאוסקה וזה היה האהוב עלינו מכולם. אפשר לתרגם את השם ל"כל מה שאתה אוהב, מטוגן", וזו בתכלס פשטידת שאריות, אבל היא מרופדת בכל כך הרבה נחת שאפשר ממש להתמכר אליה. 

יש שתי סגנונות של מסעדות, כאלו שקונים בהן אוקונומיאקי מוכן (או שמוכן מולך), וכאלו שהסועדים מבשלים את העסק בעצמם. אנחנו מעדיפים את הסוג הראשון מטעמי נוחות, ומבין כל המסעדות שטעמתי, זו היתה הטובה ביותר. 

בתוך התערובת שלהם יש תמנונים, דיונונים, בייקון, גבינה, צדפות ושרימפס. הרכיב הדומיננטי ביותר הוא כרוב וביחד איתו בלילה של דאשי, ביצים וקמח. הכל מטוגן על הפלאנצ'ה מול העיניים, בידיים מיומנות ובזריזות גדולה. ברגע שרכיב אחד משחים, מוסיפים את הבא אחריו. 

בסיום מגיע הרגע החשוב - רוטב הברביקיו. הוא נקרא פשוט רוטב אוקונומיאקי, ויש לו טעם שמזכיר קודם כל ביסלי גריל, ואחר כך מתקתקות של קטשופ ועוד איזה משהו מלוח כמו סויה. 

מעליו, שליכטה לא מתנצלת של מיונז יפני. כולם מכירים מיונז רגיל, היפני שונה מאד. הוא מתוק, קרמי כמעט פודינגי. וכן, לא חוסכים בו. 

מעל אבקת אצות כי אנחנו ביפן, ועוד קצת רוטב ברביקיו כי לא בטוח ששמנו לפני רגע.
מקובל להוסיף מעל הכל עוד שבבי בוניטו שנראים כמו נסורת, אבל עשויים מדג, והם רוקדים ומתקפלים מהחום. במקרה הזה הם מגישים אותם בלעדיהם. 

התוצאה הסופית מטורפת. זו חביתה על סטרואידים, פשטידה שמערערת את כל מה שהדודות הכינו עד היום לשבועות. גוש של דברים טובים וצלויים בעטיפת ברביקיו מתוקה וטעם שאי אפשר להתנגד אליו גם כשהבטן מפוצצת. 

אם תגיעו לאוסקה, נסו פעם אחת לפחות להגיע אל מסעדה כזו. כולן טובות! זו ספציפית היתה ממש מעולה, אבל זה עלה לי בעמידה של 40 דקות בתור. 

צריך לזכור שאוקונומיאקי הוא לא מתכון אלא שיטת הכנה. יש מגוון אין סופי של שילובים וטכניקות. בדרך כלל באותן מסעדות יגישו גם נגי-יאקי ("חביתת בצל ירוק"), אתם יכולים לדמיין מה זה, ו"יאקי סובה", פשוט אטריות סובה מוקפצות על פלנצ'ה, ביחד עם ירקות ובדרך כלל ביצה מעל. 

http://www.mizuno-osaka.com