חטיף רחוב שהפך לפופולרי בטקסי סיום של אוניברסיטאות בטוקיו, ובהמשך החל להמכר בדוכני רחוב תוך שמירה על השם העממי -"דאייגאקו אימו", שאפשר לתרגם לבטטה של האוניברסיטה.
הבטטה היפנית (שמפורסמת בקליפה הסגולה שלה) מתוקה מאד, ומזכירה מרקם של דלורית אפויה, למרות שבדרך כלל מטגנים אותה כדי להעצים טעמים וליצור קליפה קשיחה. מבחוץ יש גלייז מתוק מאד של סוכר חום, ולדעתי גם משהו סוייתי. אפשר לאכול אותה חמה (עדיף) או קרה.
אין תגובות
הוסף רשומת תגובה