יצאתי מהבית לבית הספר והזמנתי את המעלית. נכנסתי, ובפנים חיכה ילד קטן ומבוהל במדי בית ספר. נצמדתי לפינה כי ראיתי שקשה לו לחלוק כמה שניות עם גאייג׳ין מפחיד במעלית, וגם הוא התכווץ בפינה שלו והתחיל לייבב כמו גור כלבים. סוריאליסטי.
כשנפתחה הדלת הוא ברח מהמעלית בריצה, ואני המשכתי בדרכי אל תחנת הסאבווי. זה כנראה ממש לא היה היום שלו, כי תוך כמה דקות נפגשנו שוב, קצב ההליכה המהיר שלי פשוט הדביק אותו. ובכל דקה נעצרתי לרגע כדי לתת לו לשמור מרחק. הסיור המואט הזה עלה לי בשתי פחיות שתיה מיותרות וכמעט איחור לשיעור.
