יום אחד בדרך לבית הספר הוצאתי את המצלמה וצילמתי כמה בתים שאהבתי בשכונה. כבר מתגעגע.
יום שבת, 26 במרץ 2016
Yamainu
ביקרתי ביחד עם אקי-סאן והבת שלה הונאצו-סאן בטירה ישנה ביאמאינו, משם הסתובבנו בסמטאות שהזכירו לי את האיזורים החבויים של קיוטו. בתי עץ, חנויות מסורתיות, וניצנים ראשונים של סאקורה.
קנינו שלושה דברים נהדרים - גלידת סאקורה, גלידת שומשום שחור, ודאנגו בציפוי מיסו ושמן שומשום.
דווקא הדאנגו שהרגיש לי הכי רגיל וחסר ייחוד התגלה כאחה הדברים המיוחדים והטעימים בטיול הזה. היה לו טעם כמעט כמו של חמאת בוטנים. עשיר, שמנוני וטעם חרוך של גחלים.
אני אנסה לשחזר דבר דומה בבית כשאחזור!ֿ
Tonkatsu Hamakatsu Nishishinjuku
מסעדה עם התמחות בטונקצו. מי שיפספס אותו בגלל שהוא חושב שזה עוד שניצל עושה מעשה מטופש מאד. הבשר בפנים עבה ורך ועטוף בשכבת פנקו פציחה. טעים פי מאה מכל שניצל בבגאט שהכרתם.
את רוטב השומשום מכינים בסוריבאצ׳י, קערה עם חריצים, וידית כתישה (כמו עלי ומכתש). השומשום הופך במהירות למשחה גרגירית ועליו מוזגים רוטב סויה מתקתק, חמוץ וסמיך. כל ביס של הטונקצו הרך ברוטב הזה הוא עונג מושלם.
יש להם עוד סניפים (מאיה מדווחת על אחד אחר בתחנת קיוטו)
הנה האתר - http://www.hamakatsu.jp
והמיקום במערב shinjuku בטוקיו (קומה שניה)
אדם נכנס אל תחנת דלק
ומיד מתנפלים על הרכב 4 אנשי צוות. מבריקים ומתקתקים אותו, והוא בסך הכל הולך למלא מיכל. השירות ביפן הוא הטוב בעולם, נקודה. כל עובד מסור ומחוייב לעבודה שלו, ומבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
היה מרשים לראות איך במשך דקות ארוכות הם שאבו, ניקו את השמשות, את הגלגלים(!) והתיזו משהו שנראה כמו ספריי ריח. רק אחר כך, שלפו מלמעלה את צינורות התדלוק (גאוני), ושלחו אותו לדרכו בהשתחוות.
Komagata Dozeu
המסעדה הזו חגגה לא מזמן 200 שנה, בהחלט לא דבר שאפשר להתעלם ממנו, ולמי שרוצה להכיר את המטבח היפני המסורתי ויש לו ברכיים חזקות היא חוויה מעניינת מאד.
בכלל, הביקור במסעדה הזו דורש לעשות כמה ויתורים מעבר למחיר. לדוגמא על המרחב האישי, על ריח הבגדים, על זה שתצרכו לבשל בעצמכם, ועל כאב הרגליים שילווה אתכם למחרת. יפנים מסוגלים לשבת שעות על הרצפה, בלי לזוז או להתלונן. נראה שהגוף שלהם פשוט מורגל לזה, אבל לי זה היה קשה מאד.
אחרי שחלצנו נעלים בכניסה, הובילו אותי ואת האמא המארחת אל חדר אכילה גדול, שם ישבנו אחד מול השני, צמוד לסועדים אחרים. אורחן יפני.
המסעדה מתמחה במעדן מתקופת אדו, דג שדומה לצלופח אבל שוחה בנהרות במקום בים, ולכן הטעם הדגי שלו חלש יותר. לעומת זאת, יש לו מרקם שמנוני וחלקלק, מאד מוזר ולא רגיל.
כל אורח מקבל חבית ברזל קטנה לוהטת ובתוכה פחמים, וצולה את הדגים בעצמו. הצלייה רטובה בעזרת רוטב סויה מתקתק והמון בצל ירוק שאתם יכולים לראות באדנית משמאל.
כשסיימנו את המנה האמא המארחת הזמינה כרישה רכה שטובלים במיסו, זה היה נפלא. הכרישה הפכה למתוקה ואיבדה את הסיביות שלה. לכל ביס היה טעם של שום אפויה.
בשלב הבא עברנו אל אותם דגים, רק בגירסה מפולטת בלי עצמות.
שוב, מבשלים לבד, מוזגים מעט רוטב, מוסיפים בצל ירוק ואוכלים כשמרגישים שזה מוכן.
לקראת סיום הזמנו מרק מיסו, שוב עם אותם צלופחים חלקלקים, כאן המרקם הסליימי היה בשיאו, ואני חייב לומר שהיה קשה מדי עבורי. הם התפרקו מיד בפה ונמסו, אבל השאירו תחושה רירית כאילו חגגתי עכשיו על חילזון טרי מהגינה.
בנוסף הזמנו קרפצ׳ו קרפיון, שהיה סבבה, אבל הרוטב שלו היה יציאה מטורפת. סוג של מיסו, נוזלי ומרוכז עם שמן שומשום שהזכיר מאד חמאת בוטנים.
בערך 300 שקל לזוג, כולל בירה
מאיה-סאן ביפן!
הרבה זמן לא כתבתי, כי עבר שבוע מטורף ובלי זמן לנוח ולתעד. שני הדברים החשובים שקרו בו זה שסיימתי את הלימודים, ומאיה קפצה ליפן. הוריי! חרשנו את טוקיו בשבוע האחרון (פוסטים יגיעו בקרוב!) ומחר אנחנו יורדים דרומה אל קיוטו חביבת הקהל. סלמאט טוקיו, תודה על הדגים. שונאים ואוהבים אותך בו זמנית.
ובתמונה - ״גל, תמצא ספסל, קניתי משהו מפושון לארוחת בוקר״
Genkan
יפנים מסוגלים לקטגל כל דבר כנקי או מלוכלך, ועושים הפרדה גדולה בין השנים. הבית הוא מקום נקי (מאד), והחוץ (עד כמה שהוא מצוחצח בכל קנה מידה) נחשב למלוכלך.
כשפותחים את דלת הכניסה לכל בית, בית ספר, בתי עסק רבים ומסעדות מסורתיות, נתקלים מיד במדרגה שמסמלת את המעבר בין שני האיזורים, החוץ והפנים.
על השטח הנמוך, שנקרא Genkan והוא המשך ישיר של החוץ אל תוך הבית מורידים את הנעלים ומפנים אותם אל הדלת. ואז עולים על המדרגה, ונועלים את כפכפי הבית. (יש כאלו גם לאורחים, כולם במידה אחת).
רצוי מאד לעשות את זה בלי לדרוך עם הרגלים על רצפת הגנקן, אלא לחלוץ נעל אחת ולהכנס אל כפכף, ואז אותו הדבר עם הרגל השניה.
באותה נשימה, השירותים נחשבים גם הם למקום מלוכלך, ולכן יש כפכפי שירותים. חולצים את כפכפי הבית, ועוברים אל הכפכפים ההם. אל תשכחו להחליף חזרה! (זה קורה לכולם)
יום אחד יצאתי לתלות כביסה במרפסת שהיא מופת של נקיון וצחצוח, והאמא המארחת ביקשה ממני להשאיר את כפכפי הבית בפנים, ולעבור אל כפכפי המרפסת. בטעות נכנסתי איתם חזרה הביתה, ואת הצעקה המבועתת ההיא לא אשכח לעולם.
הנה צילום של המדרגה הזו בדירה שלי. משמאל הכפכפים שלי, ומימין הכפכפים של האם המארחת (כלומר, היא לא בבית)
עשו לעצמכם טובה, תוודאו שהגרבים שלכם נקיות ובלי חורים מצחיקים. היה מביך מאד לראות גאייג׳ינים נובים עם אצבעות מציצות במסעדה.
יום חמישי, 24 במרץ 2016
GenkiJACKS
מחר אני מסיים את הלימודים בבית הספר, שמח ועצוב בו זמנית. העברתי כאן שלושה שבועות נהדרים, למדתי הרבה והכרתי חברים חדשים. מצד שני, הלימודים התישו אותי ושתו לי את מחצית היום עם נסיעות, שיעורי בית וצורך בריכוז גבוה.
הלימודים מתקיימים בכל יום שני-שישי, מ9:30 בבוקר ועד הצהרים המאוחרים. בכל שעתיים מתחלף מורה, כך שהגיוון מעניין מאד, והם ממשיכים אחד את השני בדיוק יפני מופתי. יש תרגול רב של דיבור בכיתה, שזה הדבר שהיה הכי חשוב לי.
הסטודנטים מגיעים ממגוון ארצות, בעיקר ארה״ב, גרמניה, צרפת, ומעט מסין וקוריאה. כולם נחמדים, אחד אחד, ואווירה החברית נמצאת בדיאנאיי של המקום. כל תלמיד חדש מתקבל מיד ע״י הותיקים וזמני ההפסקה מלאים בתוכן של החלפת חוויות.
שאלו אותי לא מעט על בית הספר, ואני שמח מאד להמליץ עליו, בעיקר (והכי חשוב) בגלל צוות המורים שאף אחד מהם לא נכנס לכיתה רק כדי להעביר את הזמן. כולם מעבירים את השיעורים בצורה מצחיקה ומעניינת, כל אחד בדרכו, כך שאין הזדמנות להשען אחורה על הכסא ולהשתעמם.
גם צוות הבנות (קיי-סאן, ארי-סאן) שמנהלות את את כל העניינים האדמיניסטרטיבים מול התלמידים אדיבות ביותר, והתחושה היא שדואגים לכל פרט קטן באהבה ואכפתיות רבה.
הלימודים מתנהלים ביפנית, בלבד. אסור לדבר באנגלית (או באף שפה אחרת) בכיתה, וזה מכריח אותך להקשיב, להבין ולתרגל את האוזן לשפה. רק מזה למדתי לא מעט.
בית הספר נמצא במיקום נהדר בשינג׳וקו, ממש על הרחוב הראשי שמוביל אל כל מקום, אבל עורפי, וממש מתחתיו יש מקדש שליו. מיקום מושלם.
כשנכנסים מורידים נעלים ומסתובבים בכפכפים מיוחדים, כמו בבתים יפנים. הצילצול לסיום שיעור הוא מנגינת סמוראים מסורתית, ושיר פופ-יפני קופצני ומטופש קורא לתלמידים לחזור לכיתות. מצחיק כל פעם מחדש!
יש לבית ספר סניף נוסף בפוקואוקה (הגדול יותר), אבל בחרתי בטוקיו בגלל שרציתי לחוות את כל הבלגאן ולהיות במרכז העניינים.
אז מחר אני מסיים, ואני צריך לשאת נאום קצר ביפנית. אני מתרגש ממש. אחלו לי בהצלחה :).
יום רביעי, 23 במרץ 2016
Tofuro Ginza
האמא המארחת הציעה שנצא לארוחת ערב ביחד עם חברה שלה מימי התיכון. היא ביקשה ממני לפגוש אותן ברובע היוקרה גינזה, מול כלבו מפואר, והייתי בטוח שאנחנו הולכים לאיזו מסעדה מפונפנת, אבל הן הובילו אותי בין בניינים וסמטאות, עד שהגענו אל מקום יוצא דופן שלא הפסקתי לצלם בו.
המסעדה נמצאת בקומת מרתף עמוקה, (אין שם קליטת טלפונים), ובנוייה כמו רחוב קיוטואי ישן. המתחם עצמו ענק, ומכיל בתים קטנים, נחל, מפלים, גשר, ופינות ישיבה שונות. אותנו הושיבו בתוך כוך אישי קטן אך מרווח. חולצים נעלים בכניסה, ומתיישבים סביב שולחן מרובע. הדלת נסגרת מאחור ונפתחת בכל פעם שמלצר מכניס פנימה אוכל בישיבה על הרגליים.
האוכל והשתייה הגיעו לאיטם, בכל פעם יוצא לטעום משהו חדש ולשתות לצידו, כך שיצא שהזמנו בלי הפסקה מליון דברים מעניינים. הנה הטובים שבהם -
פתיח, טופו שומשום
אדממה, נשנוש לבירה הראשונה
פלחים של השורש שממנו מכינים טורורו, מצופים באבקת טוגראשי חריפה
מוס טופו עם רוטב דומה למיטאראשי, דביק ומתקתק. נפלא.
קערת צדפות
מבחר סשימי
נאבה (סיר ביפנית). זו קדרה שממשיכה להתבשל על השולחן. יש בה ציר דאשי מעודן מאד, ירקות, פטריות ואטריות.
לצידה מקבלים בשר עוף טחון ומתובל בשום וג׳ינג׳ר.
מפילים ממנו נתחים אל המים, והם הופכים לקציצות רכות כמו עננים.
הגיע שוב הזמן לשתות, וכשאני אומר לשתות אני מתכוון לבירה מאצ׳ה.
שרימפס נא. מתוק ובשרני.
ולסיום שתיהן הזמינו לי בהפתעה סאקה מאקיטה עם סנפיר של דג פוגו בתוכו. הבעירו לי אותו והגישו בלי לספר לי מה זה. מפתיע, זה היה נהדר.
ושני דברים קטנים לקינוח. גלידת מאצ׳ה מצויינת עם כדורי דאנגו ואזוקי מתוקה.
עוגת מאצ׳ה וטראפלס מאצ׳ה. קטן אך מספק מאד.
שינובו סאן, הארומי סאן, דומו אריגאטו גוזאיימס. זו היתה חוויה נהדרת!
הירשם ל-
רשומות (Atom)