Yanaka שכונת החתולים (tokyo)

קחו לכם הפסקה מטוקיו וצאו לטייל בשכונת yanaka הרגועה, שהיא אי של שפיות, שקט וטעינת מצברים בעיר הפסיכי הזו. חלקים גדולים בה מזכירים את קיוטו וערים יפניות רגועות אחרות. יש הרבה חנויות קטנות, מסעדות ודוכני אוכל שמתמחים בחטיף ספציפי. טעמנו מליון דברים!

אבל הדבר הכי מעניין שצריך לציין בקשר לשכונה הזו היא ההערצה האובססיבית שלה לחתולי הרחוב. זה נשמע הזוי, אבל זה כך באמת - יש בה חנויות רבות שמוקדשות אך ורק למוצרים בצורת חתולים. 

ערבובייה חסרת קשר - צלחות, כוסות, משחקים, בגדים, כלי בית, כלי נוי, כלים בלי נוי, ומזכרות מטופשות, כולן בצורת חתול. 

הנה עוד אחת 

ועוד

ועוד

הבנתם את הקונספט. 

בחנות כלי בית רגילה, היתה למשל מחלקת hashi-oki, המתקן שעליו מניחים את מקלות האכילה, שגם הם בצורת חתול. 

כדאי ללכת לאט ולהנות מאוצרות קטנים שמתחבאים בין הבתים והחנויות. וכדאי להקדיש לה כמה שעות נינוחות. 

כאן מכרו טאייאקי בצורת חתול. 

ולמכונה הזו מכניסים 400 יין ומקבלים חתול על סושי, שזה הגיוני. 

עוד דבר מעניין, בכל השכונה היו מערומים של בקבוקים מלאים במים, ומסודרים כמו חומה. שאלתי מה העניין מאחורי זה, והתשובה (שאני מקווה שהבנתי נכון) היא שחתולי הרחוב לפעמים מפריעים, וקרני האור שנשברות במים דרך הבקבוקים השקופים מרחיקים אותם.  

זו חנות ותיקה ומכובדת של יצרן ממתקים בעבודת יד. הסוכריות שלו מוכרות מאד, ונהוג לקנות אותם לימי הולדת. האמא המארחת שלי ספרה שכשהיא היתה ילדה קטנה היא קיבלה כאלו. 

ונפרד בחתולית. 

מיאו

כדי להגיע לכל המקומות האלו, צאו מערבה מתחנת Nippori, והתקדמו עד הרחוב הראשי שנקרא Yanaka Ginza. במזלג פנו ימינה ועברו תחת השלט הגדול שבכניסה לרחוב. 

הנה המפה -

לאחר מכן הסתובבו רנדומלית בין הבתים וגלו פינות נחמדות. יש גם בית קברות נעים, אולי תפגשו שם את הcat lady.

Takoyaki

טאקו - תמנון, יאקי - צלוי או מטוגן. ובאמת שניסינו (ובטובים ביותר), אבל המאכל הכי מזוהה עם אוסקה לא השאיר שום רושם חיובי. 

בלילת הבצק כמעט תמיד רכה מדי (ועושה כוויה בפה אם מתנפלים עליה מיד), התמנונים בפנים סתמיים, וכל מה שמציל את העסק זה רוטב הברביקיו והמיונז (לרוב גם שמיכת בצל ירוק ושבבי דג) 

הנה המלצות לכמה דוכנים ומסעדות שדגמנו, אבל שוב בגדול, לכו לאכול אוקונומיאקי, זה הדבר האמיתי. 

Takoyaki Dotonbori Kukuru (מפה) (אתר)

יש להם גירסה שנקראת "bikkuri takoyaki" ("טקוייאקי מפתיע"), שחתיכות התמנון בהם כל כך גדולות שהן יוצאות החוצה מהכדור ונראה כאילו בוקעות מהביצה. (משם תמונת שלט התמנון שלמעלה)

Kouga-ryu Takoyaki (מפה) (אתר)

העובד של הטאקוייאקי. רבים מחשיבים אותו לטוב ביותר והוא מופיע במגזינים ותוכניות טלויזיה. (התמונה עם הבצל הירוק)

Takoyaki Juuhachiban (מפה) (אתר)

בתערובת הבצק יש גם סאקורה שרימפס (קטנים מאד וורודים). החוץ קריספי יותר והפנים רך יותר. 

Wanaka (מפה) (אתר)

Umaiya (מפה)

קצת מחוץ לאיזור התיירותי, מקום אהוב ע"י מקומיים

בטטת אוניברסיטה

חטיף רחוב שהפך לפופולרי בטקסי סיום של אוניברסיטאות בטוקיו, ובהמשך החל להמכר בדוכני רחוב תוך שמירה על השם העממי -"דאייגאקו אימו", שאפשר לתרגם לבטטה של האוניברסיטה. 

הבטטה היפנית (שמפורסמת בקליפה הסגולה שלה) מתוקה מאד, ומזכירה מרקם של דלורית אפויה, למרות שבדרך כלל מטגנים אותה כדי להעצים טעמים וליצור קליפה קשיחה. מבחוץ יש גלייז מתוק מאד של סוכר חום, ולדעתי גם משהו סוייתי. אפשר לאכול אותה חמה (עדיף) או קרה. 

קארי יפני

עם כל הכבוד לסושי וראמן, יש מאכל נוסף שחי מתחת לרדאר אבל הוא הממכר מכולם. השם יכול להטעות כי טעמי קארי מזוהים עם מטבחי דרום אסיה, ולכן הרבה תיירים מדלגים עליו, אבל הגירסה היפנית לא דומה לשום דבר אחר. 

יפנים אלופים בלקחת דברים ממוקמות אחרים ולעשות אותם טוב יותר. ראמן וטמפורה הן דוגמאות מעולות לצורך העניין, וגם הקארי היפני (שהגיע דווקא מהבריטים, שלמדו אותו מההודים) עבר הלאמה ושינוי דרמטי. די לשמוע שהם מוסיפים לו תפוחים ודבש כדי להבין כמה זה שונה מכל מנה הודית או תאילנדית שעומדת על הלשון. 

קארי מוגש כמעט תמיד עם אורז (ונקרא קארה רייסו), והוא מפוצץ באומאמי וטעמים עמוקים שמשחקים בלשון והמוח כמו במכונת פצ'ינקו.יכולים להצטרף אליו אין ספור תוספות, קרוקטים של גבינה, טונקצו, נתחי בשר או פירות ים, ושלל ירקות, כך שהמגוון באמת רחב. זו אחת המנות הפופולריות ביותר ביפן (אוכלים אותו הרבה יותר מאשר סושי), והוא האוכל האהוב על הילדים היפנים. למרות הכל הוא כמעט לא מוכר למערב.

כתבתי עליו בטיולים הקודמים, והפעם הצלחתי לשתף את מאיה באהבה שלי ולהפוך אותה לג'אנקית עם תעודות ("אפשר מבחינתי לאכול רק את זה עד סוף הטיול").
אם אתם מגיעים ליפן, אל תפספסו אותו! (רשת המסעדות coco curry היא מקום נהדר להתחיל) 

הנה מבחר צלחות שונות - 

Yuba - tofu skin

זרקור על מנה קטנה ונהדרת שניסינו בטונקצייה בקיוטו. 

כשמבשלים חלב סויה לטופו, נוצר קרום עליון שמסירים אותו מספר פעמים תוך כדי הבישול. זה לא נשמע מלהיב, ולי אישית העלה זכרונות לא טובים מקרום של חלב, אבל המקרה כאן שונה. 

את הקרום הזה אוספים לערמות קטנות, ומטגנים בשכבת פנקו עבה וגסה. התוצאה מפתיעה ממש. הפנים רך ונוזלי כמו מוצרלה, והחוץ קריספי ומחזיק את כל העסק יציב. 

למרות שהפנים מתנהג ממש כמו לביבת גבינה רותחת, הוא בכלל לא שמנוני, וזה מפתיע מאד. זה הדבר הטבעוני הקרוב ביותר לגבינה שטעמתי מעולם. 

למסעדה קוראים Tonkatsu Hamakatsu. אכלנו בשני סניפים שלה, אחד בשינג'וקו שהיה שקט ונעים. והשני בתחנת קיוטו (בקומה 11 של מתחם המסעדות באיזור שנקרא theCube), שם גם אכלנו את קרום הטופו המטוגן. הסניף הקיוטואי היה די עמוס ומתוייר. (ויש עליו הרבה ביקורות בטריפ אדוויזר)

אוקונומיאקי ב Mizuno

הרבה מאכלים ייחודים יש לה לאוסקה וזה היה האהוב עלינו מכולם. אפשר לתרגם את השם ל"כל מה שאתה אוהב, מטוגן", וזו בתכלס פשטידת שאריות, אבל היא מרופדת בכל כך הרבה נחת שאפשר ממש להתמכר אליה. 

יש שתי סגנונות של מסעדות, כאלו שקונים בהן אוקונומיאקי מוכן (או שמוכן מולך), וכאלו שהסועדים מבשלים את העסק בעצמם. אנחנו מעדיפים את הסוג הראשון מטעמי נוחות, ומבין כל המסעדות שטעמתי, זו היתה הטובה ביותר. 

בתוך התערובת שלהם יש תמנונים, דיונונים, בייקון, גבינה, צדפות ושרימפס. הרכיב הדומיננטי ביותר הוא כרוב וביחד איתו בלילה של דאשי, ביצים וקמח. הכל מטוגן על הפלאנצ'ה מול העיניים, בידיים מיומנות ובזריזות גדולה. ברגע שרכיב אחד משחים, מוסיפים את הבא אחריו. 

בסיום מגיע הרגע החשוב - רוטב הברביקיו. הוא נקרא פשוט רוטב אוקונומיאקי, ויש לו טעם שמזכיר קודם כל ביסלי גריל, ואחר כך מתקתקות של קטשופ ועוד איזה משהו מלוח כמו סויה. 

מעליו, שליכטה לא מתנצלת של מיונז יפני. כולם מכירים מיונז רגיל, היפני שונה מאד. הוא מתוק, קרמי כמעט פודינגי. וכן, לא חוסכים בו. 

מעל אבקת אצות כי אנחנו ביפן, ועוד קצת רוטב ברביקיו כי לא בטוח ששמנו לפני רגע.
מקובל להוסיף מעל הכל עוד שבבי בוניטו שנראים כמו נסורת, אבל עשויים מדג, והם רוקדים ומתקפלים מהחום. במקרה הזה הם מגישים אותם בלעדיהם. 

התוצאה הסופית מטורפת. זו חביתה על סטרואידים, פשטידה שמערערת את כל מה שהדודות הכינו עד היום לשבועות. גוש של דברים טובים וצלויים בעטיפת ברביקיו מתוקה וטעם שאי אפשר להתנגד אליו גם כשהבטן מפוצצת. 

אם תגיעו לאוסקה, נסו פעם אחת לפחות להגיע אל מסעדה כזו. כולן טובות! זו ספציפית היתה ממש מעולה, אבל זה עלה לי בעמידה של 40 דקות בתור. 

צריך לזכור שאוקונומיאקי הוא לא מתכון אלא שיטת הכנה. יש מגוון אין סופי של שילובים וטכניקות. בדרך כלל באותן מסעדות יגישו גם נגי-יאקי ("חביתת בצל ירוק"), אתם יכולים לדמיין מה זה, ו"יאקי סובה", פשוט אטריות סובה מוקפצות על פלנצ'ה, ביחד עם ירקות ובדרך כלל ביצה מעל. 

http://www.mizuno-osaka.com

טיפוגרפיה רנדומלית מהרחוב

דפצ'יקה - קומת האוכל בכלבו

פוסט אורח מאת: מאיה

בתןך כל חנות כלבו גדולה שמכבדת את עצמה ביפן, יש במרתף קומת אוכל ענקית המכונה: דפצ'יקה (depachika). השם נוצר משילוב המילים של depato (חנות כלבו ביפנית) ו-chika (מרתף ביפנית). לקרוא לקומה כזו פוד קורט זה אנדרסטייטמנט - יש שם עשרות (ולפעמים גם מאות) דוכנים של אוכל מוכן, עוגות וממתקים, ואוכל ארוז לקחת כמתנה הביתה. האיכות עילאית, הכל טרי, רענן ומפונפן, וכל בנאדם שפוי יכול לאבד את דעתו מהמבחר המתעתע. 

כדי לקבל מושג מה הולך במחלקת המלוחים תנסו לדמיין מעדני מזרע, רק ברמה של מלכת אנגליה.

במתוקים נסו לדמיין בוטיק של פייר הרמה, רק שלושים כאלה, אחד אחרי השני. רמת האסתטיקה וההקפדה על הפרטים גבוהה מאוד, כמו שרק היפנים יכולים.

אם אין לכם כוח רצון ונשברתם וקניתם (זה חזק ממכם, אל תנסו להתנגד) - תוכלו לחזות בפלא האריזה שהוא לא פחות מרשים מהתצוגה. יקחו את העוגה שלכם, יעטפו אותה בצלופן וישפצרו אותה בתוך קרטונית קטנה עם נעצים, סלוטייפים, ושאר סלסולים וקרטונאז', כך שגם אם תעלו עכשיו לסיבוב ברכבת הרים או במכונת כביסה, העוגה תישאר מושלמת ויציבה בדיוק כמו בויטרינה. הם אורזים בפנים אפילו שקית קרח קטנה, כדי שעד שתמצאו מקום לאכול אותה (שזה אתגר בפני עצמו), היא תישאר קרירה ורעננה. כי מה ציפיתם, איכרים שכמותכם? מה זה פה, סין?

המוצרים היבשים הארוזים (קרקרים, עוגיות מוצ'י יפניות מקמח אורז דביק, עוגת ספוג, וכו') עטופים בכל כך הרבה הוד והדר שהם יגרמו גם לערימת של שלווה עבשה מפורים להראות כמו פתיתי זהב טהור.

נייר העטיפה היפני (וגם הטקסטיל היפני, תכל'ס) הוא נושא לבלוג בפני עצמו. 

דפצ'יקות בבתי הכלבו המפורסמים והגדולים במיוחד (לדוגמה isetan, או takashimaya) מכילות אפילו סופרמרקט בו אפשר לקנות גם מוצרי מזווה (בתמונה: קיר שלם שמוקדש רק לסוגי סוכר. ספרתי שלושים). יש גם פירות וירקות טריים שלא העליתם בדעתכם שאנשים רגילים יכולים בכלל לקנות: מגוון הזוי של פרחים אכילים, עשבי תיבול, ירקות שלמים, חתוכים, ובכל מצב צבירה. גל כבר הרחיב בעבר על תופעת מתנות הפרי האכילות והיקרות, וזה המקום להשיג אותן. מלון ב-500 שקל מישו? הו, תודה, לא הייתם צריכים.

מחלקות הבשר והדגים יגרמו לכם לבכות, כי כל פיסת סושי או סשימי שמתמקמקת פה כמה שעות במקרר תהיה פי אלף יותר טעימה, טרייה ומדוייקת מכל סושי מצוי בארץ. וביחס למחיר, התוצאה מצדיקה את עצמה מאוד. אם בא לכם נשנוש בריא מבלי לסתום את הבטן יותר מידי, 35-40 ש"ח יקנו לכם מגשית סשימי חמודה, באיכות מעולה (שכמובן תיארז לכם עם צ'ופסטיקס ופנכות קטנות של רוטב סויה, ווסאבי, ושקית קרח), שבארץ הייתה עולה פי שתיים ומשאירה אתכם עם קלקול קיבה. 

כל הקונדיטורים הגדולים ביותר מהמערב פותחים לעצמם סניפים ביפן, ולפעמים אפשר למצוא גם גרסאות בלעדיות עם שילובי טעמים יפניים מובהקים, שאי אפשר למצוא בסניפים במערב: בטטה סגולה, ממרח שעועית מתוק, ערמונים (הם מתים על זה), סאקורה (עלי עץ הדובדבן שפריחתו כרגע בשיאה), וכמובן, איך לא, מאצ'ה (אבקת תה ירוק).

אם יש לכם שעה פנויה (או שתיים. או שלוש), ויורד בחוץ גשם, הביקור בדפצ'יקה מומלץ מאוד מאוד. בטוקיו המוצלחת ביותר היא isetan, והיא גם היוקרתית והמגוונת ביותר (והם גם לא מרשים לצלם שם. אל תנסו אותם כי תחטפו חרב בגב, בערך). בקיוטו takashimaya היא המומלצת ביותר, ואחריה בתור היא daimaru.

קושיקאצו ונשנושים

מסעדה רנדומלית באוסקה שעצרנו לאכול בה משהו זריז. נכסנו בגלל הקושיקאצו (השיפודים המטוגנים), אבל שאר הצלחות היו טעימות יותר. התפריט האין סופי כתוב על הקיר, ולמרות החשש שלי ממסעדות שמגישות הכל, היה ממש טוב. 

תרד מאודה עם שבבי בוניטו 

טופו רך עם שליכת ג'ינג'ר, בצל ירוק ושבבי הדג.מוזגים עליו סויה וזה כמו בוואריה מלוחה

מלפפון ברוטב סויה ושמן שומשום 

והשיפודים -אבוקדו, עוף, אצבע גבינה ושורש לוטוס