צוותי נקיון
בארץ אלו חולצות מוכתמות עם כיתוב סטייל ״א.א. שירותי אחזקה ונקיון״ , וביפן תלבושות בעיטור פרחי סאקורה לנשים, וחלוקי עבודה כחולים לגברים. מבריקים ומעומלנים.
הצוותים האדיבים מחכים לרכבת השינקנסן בתחנה, קדים קידה עמוקה עד שאחרון הנוסעים יורד ממנה, ואז נכנסים ומצחצים אותה תוך דקות ספורות במקצוענות ואדיבות.
צרפתי וידאו שמצאתי שממחיש כמה המערכת הזו משומנת ויעילה
Ganbatte！ がんばって
אחד הביטויים החשובים שכדאי להכיר בשפה היפנית. המילונים מתרגמים אותו ל״בהצלחה״, אבל התרגום לא מדוייק מבחינה מילולית. ליטרלית, הפירוש הוא ״עשה את ההכי טוב שלך״ (do your best), ואפשר להגיד אותו בכל סיטואציה שבה רוצים לאחל למישהו הצלחה. למשל לפני דייט, מבחן, או נאום. יפנים משתמשים בו באופן יומיומי, ואי אפשר להגיד אותו יותר מדי פעמים.
כשהאמא המארחת הגישה לי נאטו, מאכל שנוי במחלקות גם בקרב היפנים, ושנוא במיוחד על גאייג׳ינים, היא אמרה לי Ganbatte kudasai, שזו הגירסה המנומסת. עניתי, hai, ganbarimasu, שזה ״כן, אעשה כמיטב יכולתי״ וניסיתי להתמודד.
אז מתי התרגום המילוני good luck לא מתאים? כשרוצים לאחל למישהו בהצלחה בסיטואציה שאין למעשים שלו משמעות. אם למשל מישהו שלח טופס לוטו, אין טעם להגיד לו ״עשה את הטוב ביותר שלך״, כי כאן רק המזל משחק תפקיד. יפנים לא מאמינים במזל אלא בהשגת מטרות דרך עבודה קשה ואחריות אישית למעשים ותוצאות, לכן בכל פעם שאדם נגש לביצוע פעולה חשובה תוכלו לאחל לו Ganbatte kudasai, והוא יעריך את זה מאד.
בתמונה הונאצו-סאן המוכשרת, מציירת את הקאנג׳י שמבטא את השם שלי, לאחר מכן היא הגישה לי את המכחול כדי לנסות בעצמי, ואיחלה לי את אותה ברכה.
おはぎ אוהגי
אתמול חל ביפן חג הגיהאן 彼岸 חג בודהיסטי שבו נזכרים ביקירים שנפטרו, ויפנים רבים חוזרים לעיר הולדתם כדי לבלות עם המשפחה. החג מתרחש ב21 במרץ, ביום בו שני חצאי כדור הארץ הדרומי והצפוני מוארים באופן שווה, כך שזמני החושך והאור של היממה יוצרים שני חצאים מדוייקים.
גם האמא המארחת שלי נסעה אל המשפחה שלה, בזמן שאני ביקרתי בהאייצ׳י, והיום לארוחת בוקר הכינה לי מאכל מסורתי שאוכלים בחג הזה. הוא נקרא אוהגי, או בוטאמוצ׳י (שניהם על שם פרחים).
מכינים אותם ע״י השרייה של אורז למשך שעות ארוכות במים, ואז מבשלים אותו ויוצרים כדורים. נהוג לצפות אותם באנקו, אבל גם תוספות אחרות מקובלות. בצלחת יש ציפוי אנקו, שומשום שחור וקינאקו (קמח פולי סויה). בצד פולי סויה פריכים.
איטאדאקימאס!
יום שני, 21 במרץ 2016
היצירות של אקי-סאן
אז כאמור התארחתי בסופ״ש האחרון אצל אקי, אישה יפנית מקסימה ומוכשרת במגוון תחומים, בכל פעם היא חשפה צד נוסף ביצירתיות שלה ואין לי מושג איך היא מוצאת זמן לכל הדברים האלה. רציתי להציג לכם בקצרה חלק ממה שהיא מכינה -
זה פרח סאקורה מבלונים, היא מפסלת דמויות יפניות מורכבות ומלאות דמיון. את הפרח הזה היא העניקה לי כשנפגשנו.
שלוש מתנות שונות שהיא תפרה כמתנה עבורה. נרתיק קטן, תחתיות לכוסות וקלמר לבית הספר. התרגשתי ממש!
היא הציגה לי שלל של פסלים מקיפולי נייר שהיא מכינה, ללא דבק ומספרים, והיא למדה אותי להכין אוריגמי של עגור.
ואת הפרחים האלו היא הכינה מבד של קימונו ישן.
כל זה עוד בלי להתייחס לבישולים שלה, אבל על כך בפוסט הבא :)
תודה רבה אקי סאן!
חברים חדשים - 新しい友達
כשפתחתי את הבלוג הזה לא תארתי לעצמי כמה משמעותיים יהיו הזכרונות שלי מיפן, חשבתי על מסעדות וטיולים עם הרבה תמונות, אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה שעברתי בסופ״ש האחרון, חוויה שאני עדיין חי בתוכה.
לפני כמה חודשים הכרתי בחורה יפנית באינטרנט שהתעניינה בישראל ובעברית. דיברנו בקושי רב, כי יפנית היא השפה היחידה שאנחנו יכולים להחליף בה משפט שלם.
זה היה תרגול נהדר עבורי, אבל גם הזדמנות להכיר אדם מעניין והשיחות היומיות הפכו לשגרה כייפית.
מפה לשם, כשהיא שמעה שאני מגיע ליפן היא התעקשה שנפגש, וכדי לעשות את הסיפור קצר, ובהחלט יש מה לקצר, אז אספר שמצאתי את עצמי מתרחק מטוקיו בשינקנסן , מתארח בבית יפני באיזור כפרי שאף תייר לא חלם להגיע אליו, ומבלה יומיים עמוסי חוויות עם אישה יפנית מדהימה ורחבת לב, ובתה בת ה16 שהפכה כל רגע למצחיק ומרתק. שתיהן הפכו לחברות שלי ואני אוהב אותן בכל ליבי.
אני אאלץ לפרק את הטיול הזה למספר פוסטים שיגיעו בהמשך, כי קרו ביומיים האלו כל כך הרבה דברים.
אקי-סאן, הונאצו-סאן, תודה רבה! 3>
יום שבת, 19 במרץ 2016
SHAMAIM - シャマイム
האמא המארחת הסתקרנה מאד לגבי ישראל. היא לא הכירה בכלל את המדינה, לא ידעה מה ההבדל בין ערבים ויהודים ולא היה לה מושג קלוש לגבי המצב הפוליטי או הבטחוני של המזרח התיכון כולו.
מדי פעם סיפרתי לה פרטים שונים על התרבות ובעיקר על האוכל, עד שיום אחד היא הפתיעה אותי כשסיפרה שהיא מצאה מסעדה ישראלית בטוקיו והזמינה לנו מקום.
הצטרפה אלינו אבי סאן, חברה שלה מהעבודה וביחד הלכנו לנגב חומוס. הזוי.
האוכל היה סבבה לגמרי, בדיוק מה שמקבלים בארץ. החומוס לא ברמה של החומוסיות העליונות (ולא באותו גודל) אבל טעים. הפלאפלים היו חמים וטריים והוכרזו כפייבוריטים הגדולים של שתיהן.
ניסינו גם שניצל (סיפרתי להן שזה הטונקצו המקומי), קבב ושישליק מצויינים (הן עפו על האורז הצהוב), ומבחר סלטים. יש גם שקשוקה בתפריט אבל השולחן כבר היה מפוצץ לגמרי.
לימדתי אותן איך מנגבים עם הפיתה, אבל זה היה להן מוזר מדי והן העדיפו למרוח כמות קטנה (מדי) בכל פעם. היה להן ממש מוזר לשמוע שמבחינתי החומוס לבדו הוא ארוחה שלמה.
לסיום הן רצו לטעום מאלבי, אבל פוצצו אותו ביותר מדי מי ורדים וזה הרגיש כמו ספריי שירותים.
הגענו די מוקדם, אבל לקראת הערב לא נשאר מקום פנוי אחד, וכשחיפשתי באינטרנט ראיתי שיש להם קהל מעריצים לא קטן.
הבעלים של המסעדה היה מקסים, וסיפר לי שהיא פועלת כבר 20 שנה. אז בכלל ריספקט.
חנות צ׳ופסטיקס
ואני עדיין מוצא את עצמי מופתע בכל יום מחדש ממשהו אחר. מכוני הססמוגרפיה של יפן בוודאי הרגישו בפעימות הלב שלי כשנכנסתי אל החנות המכובדת הזו, שמוקדשת כולה למקלות אכילה (האשי).
הסיור בה דומה לחנות עטים יוקרתית, והעטים מסודר לראווה על מדפים כמו חרבות קטנות.
זה הרס אותי לגמרי. מכירים את זה שקונים עט בחנות ומקשקשים על נייר קטן כדי לראות איך היא מרגישה? אז כאן אפשר לבחור צ׳ופסטיק ולקחת אותו לנסיעת מבחן על פולי סויה
החנות נמצאת ברחוב Kappabashi, רחוב שהוא עיר קטנה של חנויות לציוד מטבח ומסעדות (פוסט בקרוב). וקל לזהות אותה מהכביש הראשי (אחרי שלאחרונה עברה מקומה שניה ופחות נגישה).
הירשם ל-
רשומות (Atom)