האמא המארחת הסתקרנה מאד לגבי ישראל. היא לא הכירה בכלל את המדינה, לא ידעה מה ההבדל בין ערבים ויהודים ולא היה לה מושג קלוש לגבי המצב הפוליטי או הבטחוני של המזרח התיכון כולו.
מדי פעם סיפרתי לה פרטים שונים על התרבות ובעיקר על האוכל, עד שיום אחד היא הפתיעה אותי כשסיפרה שהיא מצאה מסעדה ישראלית בטוקיו והזמינה לנו מקום.
הצטרפה אלינו אבי סאן, חברה שלה מהעבודה וביחד הלכנו לנגב חומוס. הזוי.
האוכל היה סבבה לגמרי, בדיוק מה שמקבלים בארץ. החומוס לא ברמה של החומוסיות העליונות (ולא באותו גודל) אבל טעים. הפלאפלים היו חמים וטריים והוכרזו כפייבוריטים הגדולים של שתיהן.
ניסינו גם שניצל (סיפרתי להן שזה הטונקצו המקומי), קבב ושישליק מצויינים (הן עפו על האורז הצהוב), ומבחר סלטים. יש גם שקשוקה בתפריט אבל השולחן כבר היה מפוצץ לגמרי.
לימדתי אותן איך מנגבים עם הפיתה, אבל זה היה להן מוזר מדי והן העדיפו למרוח כמות קטנה (מדי) בכל פעם. היה להן ממש מוזר לשמוע שמבחינתי החומוס לבדו הוא ארוחה שלמה.
לסיום הן רצו לטעום מאלבי, אבל פוצצו אותו ביותר מדי מי ורדים וזה הרגיש כמו ספריי שירותים.
הגענו די מוקדם, אבל לקראת הערב לא נשאר מקום פנוי אחד, וכשחיפשתי באינטרנט ראיתי שיש להם קהל מעריצים לא קטן.
הבעלים של המסעדה היה מקסים, וסיפר לי שהיא פועלת כבר 20 שנה. אז בכלל ריספקט.
נחמד לקרוא. באמת גרמת לי לחשוב על האם ישנן במטבח היפני מנות אורז דומות לפילאף או מג'דרה בהן הרכיבים והתבלינים מעורבבים לתוך האורז מראש (בניגוד להיות מונחות עליו או לצידו)?
השבמחק