סטנדרטי ולא מטריד בכלל

 

חנויות לכפכפי בית ושירותים

הסברתי על זה מעט בפוסט הזה

סטקייה בקיוטו

את קיוטו חקרנו באופניים, הסתובבנו בחופשיות דרך שכונות צדדיות ורחובות שאף מסלול תיירים לא עובר דרכם. בכל הזדמנות שהיינו רעבים נעצרנו מול חנות שנראית מעניין וקנינו משהו קטן לדרך, ובכל רגע שהדרך שיעממה, פנינו לכיוון אחר. 

מול המסעדה הקטנה הזו נעצרנו דווקא בגלל החזית שלה. חשבנו שזו מספרה או עסק קטן אחר וירדנו מהאופניים כדי לצלם. בגלל החשכה בפנים היינו בטוחים שהמקום סגור, אבל הסקרנות של מאיה הובילה אותה לפתוח דלת ולהציץ. "אתה חייב לראות את זה", היא קראה, ונכנסנו. 

בפנים גילינו סטייקיה קטנה, שמנוהלת ע"י בני זוג מבוגרים. דיינר נאיבי עם תפריט מינימלי - סטייק. 

גייסתי את כל היפנית שבי, הסברתי שאנחנו לא רעבים ורוצים לחלוק משהו רק כדי לטעום. הם הכינו לנו מנה סטייק קטנה של 150 גרם, סלט ירוק ואורז. 

הבשר היה נהדר, בתיבול נדיב של מפולפל גרוס, וכיוון שאוכלים עם צ'ופסטיק, סטייקים ביפן מגיעים חתוכים לגודל ביס. כל פיסה טובלים ברוטב סויה עם מעט חומץ אורז. היה נפלא. 

אין להם אתר, התפריט וההתנהלות רק ביפנית, והדרך היחידה שאני יכול לשלוח אתכם לשם היא דרך המיקום במפה. 

ובכלל, נסו להתרחק מהאיזורים המתוייקים ולגלות מקומות כאלו. אין מלכודות תיירים בשכונות, מדי פעם נכנסו תושבי המקום והזמינו מנה דומה לשלנו. זו לא חוויה משמעותית, אבל זו היתה מסעדה קטנה שנכנסה לי ללב. 

משאיות הזבל ביפן כל כך קטנות, זריזות וחמודות

הן נוסעות בלי בעייה בסמטאות הצרות, ואין אחריהם אפילו שמץ של שובל ריח. לא ברור איך הם עושים את זה. 

Kushikatsu Daruma - Osaka

באוסקה, בירת האוכל המטורפת של יפן, נולדו שלושה מאכלים מפורסמים - אוקונומיאקי, טקויאקי וקושיקאצו. על השניים הראשונים בהרחבה בקרוב, בינתיים נתמקד באחרון. 

ככל שחקרתי את המטבח היפני, גיליתי את החיבה המוזרה של יפנים לאכול דברים על שיפוד (הבולטים הם יקיטורי, דאנגו, בננות בשוקולד, ודגים בפסטיבלים), והשם הכולל לשיטת ההגשה הזו נקראית "קושי" שאפשר לתרגם לשיפוד, והוא החלק הראשון בשם המאכל. אגב, קל מאד לזכור את הקאנג'י של המילה, שנראית בעצמה כמו שיפוד - 串. 

פירוש החצי השני, "קאצו" הוא מטוגן (כמו בטונקאצו), כך שאת החיבור של שניהם, "קושי-קאצו", אפשר לתרגם ל - "שיפוד מטוגן"', או בקיצור, צרבת. 

בחרתי את המסעדה הפופולרית ביותר שמתמחה במאכל הזה ומגישה אותו במשך שנים ארוכות לקהל סועדים נאמן. סניף המקור שפועל משנת 1929 נמצא בשכונה רעועה שהיתה רחוקה מסדר היום שלי, אבל באיזור המלון פועל הסניף התיירותי הפופולרי יותר, וקפצתי אליו אחרי צהרים, כדי לא לעמוד שעה בתור. 

בואו נעשה את זה קצר כי אין הרבה מה לספר. הזמנתי את הסט הפופולרי של 12 שיפודים מייצגים. קיבלתי אותו בשתי נגלות - צלוחיות מתכת עם רשת, ועליה מבחר שיפודים. מפשוטים כמו נקניקיות או כדורי בשר, ועד מעניינים יותר כמו שורש לוטוס, אצבע גבינה וביצי שליו. כולם עטופים בבלילה סמיכה של ביצים וקמח ומצופים בפנקו. הטיגון המהיר יוצר קראסט זהוב שהוא ממכר בהתחלה, אבל לאורך הדרך משתלט על הטעם, ומשטח את הטעמים של השיפודים השונים לגוון אחד. זה מקום בילוי מגניב לבני נוער, אבל לטעמי האוכל גס, עממי ומזכיר שוקופאי עם טעות במילוי. 

זה למשל היה בזבוז של שרימפס טוב

וזו היתה גבינה שהטיגון דווקא הציל

ועוד דבר קטן על תרבות האכילה - את השיפודים טובלים בקערת סירופ מתקתק ומעט חמוץ (שהזכיר לי בלסמי וסויה), ומקפידים שלא לטבול פעמיים כי הוא משותף לכל הסועדים. חייבים עוד קצת מהדיפ? השתמשו בעלי הכרוב הטריים, טבלו אותם ואז לטפו את השיפוד שלכם. אמממ. כן. 

כדאי מאד להזמין משהו קריר לשתות ליד, כמו בירה או תה, אחרת התוצאה שומנית מאד בפה. 

Kushikatsu Daruma
1-6-4 Dotonbori, Chuo-ku, Osaka
http://www.kushikatu-daruma.com/
11:30-22:30

תוכלו לזהות אותו מיד לפי פסל הענק של השף הזועם.

שמישהו יתקין כבר חוסם פופאפים

כאן חשדתי

Kasagiya - Tea House (קיוטו)

קל מאד לפספס את בית התה הזה בלי להגיע במיוחד. הוא מתחבא לצד גרם מדרגות, בשכונת בתי עץ ומבוך סמטאות ציוריות, קלישאה נוראית של חברות תיירות, אבל היא פוגשת את המציאות. הגענו במיוחד אליו, ובזכותו גילינו איזור מסורתי מרתק. 

בית התה הזה מחזיק בשלושה תארים - התה הכי טעים של הטיול, המתוקים המסורתיים הכי טובים, והאווירה האותנטית ביותר. 

הזמנו שני תה מאצ'ה שכאמור היה הטוב ביותר. סמיך, ריחני ומאוורר מאד. שתינו אותו כמו מרק מספל ענק. 

לצידו שני קינוחים -שלישיית ohagi בציפוי קינאקו / קושיאן (ממרח אזוקי חלק) / וצובואן (ריבת פולי סויה שלמים). מאיה פשוט התרסקה מהטעמים. השילוב של כדורי האורז בציפוי המתוק השתלב ואיזן במדוייק את התה המר. 

ו-zenzai, מרק אזוקי מתוק (הרבה יותר דליל מכל גירסה שטעמתי עד עכשיו), ובתוכו נתחים חופשיים של מוצ'י שנמתחו כמו מסטיק. זו היתה גירסה ידנית ומאד לא מעובדת של קינוח שאני אוהב וכמעט לא מגישים באף מקום. 

גוגל הנחמדים צלמו את החנות מבפנים (היא הרבה יותר קטנה מאיך שזה מרגיש)

ותעשו גם סיור בשכונה דרך גוגל סטריט.
מומלץ מאד להגיע ולפנות מספיק זמן כדי להסתובב באיזור, יש עוד בתי תה, חנויות אומנים, גלריות ודברים שמצלמים לאינסטגרם.

349 Kodaiji Masuya-cho, Higashiyama-ku, Kyoto

11:00-18:00

סגור בימי שלישי

עוגת גבינה יפנית

פוסט אורח מאת: מאיה

סחבתי את גל לאכול בדוכן מפורסם של עוגות גבינה בשם Rikuro ojisan no Mise (לינק למפה) במדרחוב הגדול והמתוייר באוסקה

עוגות גבינה יפניות (המכונות לרוב cotton cheesecakes, על שם הדמיון במרקם לצמר גפן מתוק - cotton candy) הן תופעת טבע של ממש, ומספיק חיפוש מהיר ביוטיוב כדי לטבוע לתוך עולם שלם של סרטונים ואסכולות בנושא. 

לונג סטורי שורט, אם מערבי טועם את העוגה הזו הוא בכלל לא יחשוב שזו עוגת גבינה. טעם הגבינה זניח לחלוטין.

מדובר בסוג של היבריד מוזר בין לחמניית חלה מתקתקה ואוורירית לסופלה וניל, רך מעין כמוהו, ונמס בפה. ברקע יש קצת טעם לוואי של קורנפלור, אבל הוא לא מפריע לשלמות הזו להתמוסס לכם בפה לנהר של וניל אוורירי מתקתק. הבסיס הוא ספוג וניל דחוס, ובתוך הבלילה צץ לו מידי פעם צימוק הפתעה, שמוסיף מאוד למרקם. 

גל לא עף. אבל גל זורם.

אפשר לקנות עוגה שלמה ב-670 ין (מספיקה בכיף ל-6-8 איש), כ-18 ש"ח, ואפשר לקנות פרוסה אישית ב-230 ין, כ-7 שקלים, עדיין חמימה מהתנור. יש בויטרינה עוד כל מיני קינוחים מעניינים

ברקע רואים פנימה לתוך המאפייה דרך החלונות השקופים, והבנות מתקתקות מגשים עצומים של עוד ועוד עוגות (שנמכרות כמו לחמניות חמות), ומכריזות בקול רם ובשירה "העוגה נכנסת לתנורררררררר"

(נסו לדמיין את המשפט הזה ביפנית, כאילו חתול עם נזלת היה שר את זה). 

הייתי טורפת עוד איזה 5 פרוסות כאלה בכיף. 

ライオン - Lion cafe

המקום הזה הוא סוד שמור של תושבי טוקיו, והוא בהחלט לא מתאים לתיירים מזדמנים. בהגדרה זה בית קפה, ואכן מגישים שם קפה (מצויין) ותה ירוק (מעולה!), אבל החוויה בו שונה לגמרי, כמעט רוחנית.

כשפותחים את הדלת ומתרגלים לאפלה, מתנתקים מרעש הרחוב ומתרגלים מחדש לשני פסי קול חדשים - מוזיקה קלאסית ושקט סמיך, בו זמנית. זה נראה כאילו נכנסתם בטעות אל כנסייה מסרט אבירים, וכל פסיעה פנימה על לוחות העץ הישנים משמיעה קולות חריקה שמהדהדות בכל האולם. בצעדים קטנים שרוצים להתנצל על כל אחד מהם מגיעים אל ספסל פנוי, ומתיישבים. 

כל המושבים פונים קדימה, אל זוג רמקולים עצומים מעץ שמנגנים מוזיקה קלאסית, ומדגישים את הצליל החם ופצפוצי השריטות של התקליט. הסאונד מתפזר בכל האולם ויוצר חווית שמיעה סטיריאופונית ועוטפת, מרגשת ממש. מערכת הסאונד הזו נמצאת שם מאז שנות ה50, כשבית הקפה נבנה מחדש אחרי שהוחרב במלחמת העולם השניה, והוא נבנה מחדש בדיוק באותו מראה כמו שהיה מאז יום הפתיחה ב1926. 

מלצר נגש לכל שולחן, ובלי לדבר מניח כוס מים, את תוכניית המוזיקה לאותו שבוע, ותפריט. כשהוא חוזר מצביעים על מה שרוצים להזמין, ואם חייבים להגיד משהו, אז בלחישה בלבד. 

  

בפעם הראשונה הגעתי לבדי וישבתי שם שעתיים. עבדתי על המחשב והרגשתי שכל הקשה במקלדת או הנחת הכוס על השולחן מפריעים לשקט שבין הצלילים. האטתי את עצמי והתמסרתי לקצב והרוגע שהמקום כופה עליך. 

מדי פעם הופסקה המוזיקה ועובדי המקום החליפו תקליט, כשהם לוחשים למקרופון את שם היצירה ומעט פרטים עליה.

בפעם השניה הבאתי איתי את מאיה, ואז עלינו במדרגות העץ החורקות אל הקומה השניה, משם היה קל יותר לצלם (למרות שאסור, אבל בלוג) 

ישבנו בשורה הראשונה, מול המעקה שמשקיף על הרמקולים הענקיים, ונטענו מחדש בכוחות חדשים. קשה לקום ולעזוב מקום כזה שהופך מוזיקה נעימה לחוויה כמעט דתית. כל שאר הלקוחות (ויש מעט מאד מהם), ישבו לבדם. קראו, בהו בחלל, ואפילו ישנו. 

ועוד מילה טובה על הקפה - במקום לא מגישים אוכל, ואסור להכניס. בפעם הראשונה הזמנתי קפה שהיה נהדר, ובפעם השניה בחרנו שנינו בתה ירוק שהיה מהטובים ששתינו בכל הטיול. תרחיף סמיך, מרירות חזקה וטעם עמוק כמעט כמו של דשא טרי קצוץ (אני אומר את זה בקטע טוב, כן?)

תודה רוני על האינפוט הנהדר! רואה? לא סיפרתי לאף אחד.

פתוח כל יום מ 11:00 ועד 10:30

בית הקפה נמצא בשכונה הזויה, על הגבעה של מלונות אהבה ועומד בניגוד מוחלט לכל הטירוף שקורה סביבו. צרפתי סטריט וויו, אחרת אין סיכוי שמצאו את המקום.

アンズ舎 - Anzuya

בית קפה מקסים שמצאנו במקרה כששברנו עם האופניים דרך רחוב צדדי. 

דלפק ארוך ושתי שולחנות קטנים בהמשך, ולאורכו המון חפצים קטנים של בעלת הבית. יש מבחר גדול של מאפים קטנים, אבל בחרנו רק לשתות.

קפה סיפון מעולה, ומאיה שלא מיודדת עם הסם שלי, הלכה על משקה קינאקו ששינה את חייה. קינאקו היא אבקת פולי סויה קלויים, משתמשים בה המון בקינוחים יפנים מסורתיים, בעיקר בפידור מעל. כשמערבבים אותה עם חלב (חלב סויה במקרה הזה, והוא עדיף לדעתי), מתקבל משקה מתקתק, בטעם של אגוזים ושקדים שמעולם לא טעמתם. 

הנה עמוד הפייסבוק של המקום - 

https://www.facebook.com/anzu.yaa

אין סיבה להגיע במיוחד, אבל בהחלט כדאי לעצור אם נמצאים באיזור. (סמטא שיוצאת מרחוב הקניות המקורה Tenjinbashisuji)

כשיצאנו, בעלת המקום יצאה אחרינו והצביעה על המקדש שנמצא ממש מעבר לכביש הצר וסיפרה שהיא חיכתה שנה שלמה שעץ הסאקורה שהיא אוהבת יפרח. אפשר להגיד על היפנים שהם רובוטים בכל מה שקשור להתנהלות רישמית, אבל גילינו גם המון אנושיות וחן בפרטים הקטנים.