יום חמישי, 21 באפריל 2016

Kappou Kubota

באוסקה התפתח ז׳אנר מסעדות מעניין שנקרא קאפפו, ומתמקד בקשר שבין השף והסועדים. יושבים על הבר מול השף, צופים בו מרכיב את המנות ומעבירים ערב נעים בחלל אינטימי עם מספר סועדים קטן וקצב נינוח. 
האוכל דומה במידה מסויימת לארוחות קייסקי המסורתיות, אבל הוא הרפתקני והייתי מעיז לומר שאפילו פיוז׳ני. באופן כללי החוויה הכוללת הרבה פחות מעונבת, והתקשורת עם השף הופכת את הארוחה לצורת בילוי חדשה, בעיקר בגלל שאין תפריט וצריך להתמסר לגחמות והקריאטיביות שלו.
יצאנו אל מסעדה כזו, ויצא לנו לטעום מגוון רחב של מנות קטנות שהצטרפו יחד לארוחה נהדרת. 

כשהתיישבנו, השף הגיש לנו מגש עם מגוון כוסות אקלקטי, שאף אחת בו לא זהה לשניה, וביקש שכל אחד יבחר אחת. מאיה הזהירה אותי שצריך לבחור היטב כי הוא בוחן אותנו, ולדעתי זה היה טריק נהדר לשבור את הקרח. 

 

תפריט הסאקה היה ביפנית בלבד, והקאנג׳י היו מסובכים מדי עבורי, אז ביקשנו המלצה והשף הציע את הסאקה האהוב עליו שנקרא ״הווקן״ ומגיע מהירושימה. 


הוא היה נפלא, עדין, מסונן וחלק מאד בגרון. 


ואז התחילו להגיע המנות, כל אחת בזמן שלה, אכלנו אחת בזמן שאנחנו רואים את הבאה מתפתחת מולנו. 

הפתיחה היתה פלאן אספרגוס עם קוויאר וקריש שהזכיר גפילטעפיש של הביוקר


אחריו מרק חלבי עדין (עדין מדי) עם צדפות בשרניות. 


צלחת סשימי טרי, ואנחנו במיוחד שמחנו על עלה השיסו שהתאהבנו בהם ביפן. לעלה יש טעם אניסי וייחודי שמשתלב נהדר עם דגים. מניחים במרכז דג, ירק וסוגרים לסנדוויץ׳. 


המגש הזה הכיל בליל לא קשור של ביסים קטנים. אהבנו במיוחד את הדיונונים שבקרבת הפריים בזכות הרוטב החרדלי. 
כששאלתי מה זה העלה הירוק השף הסביר לי שזה וואסבי, ונראה מוטרד מאד כשניסיתי לנגוס בו (אל תעשו את זה). 


שורש לוטוס וכרישה שעשו להם משהו לא ברור. הרוטב היה מלוח ועמוק. 


ניגירי של בשר קובה, צלוי בצורה מושלמת, עסיסי מאד, שמן במידה הנכונה. וכמו הקלישאה, נמס בפה. 


זו היתה אחת המנות האהובות עלי בארוחה, על מאיה פחות. קיפוד ים, צלופח ודג פוגו, שלושתם שוחים במרק פטריות אסייתי סמיך. 


מגש הקובה הזה עימת אותנו עם העובדה ששנינו לא חובבי בשר שמן. מבחינת השף זו כנראה המנה המרכזית, היקרה וגאוותו האישית, אבל היה קשה לנו להתמודד איתו. זה היה בשר קובה מצויין, אני בטוח בזה, בעיקר בגלל שהוא עבר צריבה חיצונית בלבד ונשאר נא במרכזו. 
אנחנו מרגישים אותו הדבר לגבי אוטורו, החלק השמן והיוקרתי של הטונה, שנחשב לנתח הנחשק ביותר, והעדפנו נתחי טונה במידת שומן מדיום על פניו. 



גודל המנות החל לקטון ואיתת שמתקרבים לסיום. זה היה סלט אצות סליימי שמדבר אל ליבם של היפנים, אלי פחות, אל מאיה קצת יותר. 

  
ואלו צוקמונו, חמוצים יפנים שאני אוהב מאד. 

 

תה שעורה מעושן ונפלא, קצת כמו טבק אבל בקטע טוב. 


לביבת סאקורה-שרימפס, על הר אורז בתוך מרק עדין. האורז ספוג בטעמים המתוקים ומזכיר כמעט דייסה נעימה. זה היה סיום מלוח מצויין. 


לקינוח קיבלנו ממתק יפני מסורתי עם אבקת קינאקו, בצלחות שהיו מביכות גם את שנות השמונים. 


כשיצאנו השף ליווה אותנו החוצה, וחילצתי תמונה למזכרת. סיונארה!



10,000 יין לאדם, משהו כמו 350 שקלים. 
אין תפריט וההתנהלות ביפנית בלבד. המנות משתנות קבוע לפי עונות השנה ומה שיש בשוק או בראש של השף. 
חובה להזמין מקום מראש. 


6 תגובות

  1. תודה רבה על מסע מופלא. קראתי בדקיקה כל מילה. חלום

    השבמחק
  2. הסאקי היה מופלא ממש!! (לא אוהבת סאקי בד"כ)
    לשם שימור ידע אציין כאן שהציפוי של המוצ'י היה שילוב של קינאקו, אבקת סוכר, וטיפונת מלח. מדהים

    השבמחק
  3. הסאקי היה מופלא ממש!! (לא אוהבת סאקי בד"כ)
    לשם שימור ידע אציין כאן שהציפוי של המוצ'י היה שילוב של קינאקו, אבקת סוכר, וטיפונת מלח. מדהים

    השבמחק
  4. אני מכורה לבלוג שלך מחכה לו בשקיקה.
    תודה על ההזדמנות לחוות קצת יפן.

    השבמחק
  5. אני מכורה לבלוג שלך מחכה לו בשקיקה.
    תודה על ההזדמנות לחוות קצת יפן.

    השבמחק

© Memories of a Gaijin
Maira Gall