Monjayaki

בסופ״ש האחרון האמא המארחת הזמינה אותי למסעדת מונג׳איאקי ובאותה הזדמנות הכירה לי את הדודה המקסימה שלה. זו היתה עוד הצצה מרתקת מבחינתי אל תוך ההווי המשפחתי והקודים ההתנהגותיים של אירועי בילוי מהסוג הזה.

אחרי טקס חילופי הברכות והחלפת המתנות, התמקמנו סביב השולחן הגדול. 

המסעדה בנויה כך שכל קבוצת ספסלי עץ עוטפת שולחן שבמרכזו פלטה, ועליה הסועדים צולים בעצמם את הארוחה. מונג׳איקאי הוא הגירסה של טוקיו למאכל האוסקאי המפורסם אוקונומיאקי (בקרוב מגיע לשם, צפו לעדכון), והוא בהחלט שנוי במחלוקת. תושבי אוסקה מזועזעים מהרעיון של אכילת פשטידה נוזלית ורואים בו עלבון למאכל הלאומי שלהם. תושבי טוקיו מתחלקים לשניים, חלקם (הקטן) אוהב אותו מאד, והשאר מסכימים בסתר ליבם עם אנשי אוסקה. 

אז מה זה בתכלס. הרכיבים דומים מאד לאוקונומיאקי, רק קצוצים דק ונוזליים מאד, ממש נוזליים. 

מתחילים בצלייה יבשה של הירקות והשרימפס. 

אחרי שהם משחימים מעט, מערבבים את הבלילה. יש בה ביצה, מרק דאשי, גבינה ואטריות.

מסדרים את הירקות לצורת גומה ושופכים פנימה את התערובת.

ואז מערבבים הכל יחד ומתבלים בשבבי אצות וטוגראשי. 

בלי מכבסת מילים, זה בהחלט נראה כמו משהו שמישהו הקיא בפינת רחוב, אבל הריח זהה לאוקונומיקאי. 

בשלב מסויים הן החליטו שזה מוכן למרות שזה היה נוזלי כמו פשטידה לא אפויה, ובחשש רב טעמתי. במבחן הטעם - טעים. מבחינת המרקם, לא פשוט. 

בניגוד לאוקונומיאקי שהוא ממש פנקייק/פשטידה מוצק שאוכלים בצ׳ופסטיקס, את המונג׳איאקי אוכלים עם תרבד קטן ואישי. מוזר לגמרי. 

החלק היותר טעים היה כשצלינו ירקות ודברים נוספים בין מונג׳איאקי אחד לשני. בתמונה אלו כופתאות דג שלא יכולתי להפסיק לאכול. 

כל מונג׳איאקי היה מתובל אחרת, והכי אהבתי את זה בטעם שקארי. 

לסיום, הן הזמינו קינוח, ואני חשבתי שזה סוג של לפתן עם יוגורט, אבל אז קרה דבר מעניין.

גם אותו הן הכינו על הפלאנצ׳ה! גירסה אחת שדומה לפנקייק ובתוכו שעועית ומשמש, וגירסה נוספת שבה ערבבו את השעועית בבלילה ויצרו עוגיות קטנות. כמו שוקולד צ׳יפס, רק עם בצק פנקייק ואזוקי. 

היתה לי חוויה מקסימה, בעיקר לתקשר ביפנית עם דודה סקרנית ואדיבה, שסיפרה לי שיש לה מפעל לייצור עוגיות שעועית ועל המסעות שלה בעולם. מפה לשם יוצא שאני הולך לבשל לה שקשוקה בשבוע הבא. השם ישמור. 

しのぶさん、ごちそうさまでした。

どうもありがとうございます！