יום ראשון, 3 באפריל 2016

שמישהו יתקין כבר חוסם פופאפים




כאן חשדתי




Kasagiya - Tea House (קיוטו)

קל מאד לפספס את בית התה הזה בלי להגיע במיוחד. הוא מתחבא לצד גרם מדרגות, בשכונת בתי עץ ומבוך סמטאות ציוריות, קלישאה נוראית של חברות תיירות, אבל היא פוגשת את המציאות. הגענו במיוחד אליו, ובזכותו גילינו איזור מסורתי מרתק. 


בית התה הזה מחזיק בשלושה תארים - התה הכי טעים של הטיול, המתוקים המסורתיים הכי טובים, והאווירה האותנטית ביותר. 


הזמנו שני תה מאצ'ה שכאמור היה הטוב ביותר. סמיך, ריחני ומאוורר מאד. שתינו אותו כמו מרק מספל ענק. 
לצידו שני קינוחים -שלישיית ohagi בציפוי קינאקו / קושיאן (ממרח אזוקי חלק) / וצובואן (ריבת פולי סויה שלמים). מאיה פשוט התרסקה מהטעמים. השילוב של כדורי האורז בציפוי המתוק השתלב ואיזן במדוייק את התה המר. 
ו-zenzai, מרק אזוקי מתוק (הרבה יותר דליל מכל גירסה שטעמתי עד עכשיו), ובתוכו נתחים חופשיים של מוצ'י שנמתחו כמו מסטיק. זו היתה גירסה ידנית ומאד לא מעובדת של קינוח שאני אוהב וכמעט לא מגישים באף מקום. 



גוגל הנחמדים צלמו את החנות מבפנים (היא הרבה יותר קטנה מאיך שזה מרגיש)



ותעשו גם סיור בשכונה דרך גוגל סטריט.
מומלץ מאד להגיע ולפנות מספיק זמן כדי להסתובב באיזור, יש עוד בתי תה, חנויות אומנים, גלריות ודברים שמצלמים לאינסטגרם.





349 Kodaiji Masuya-cho, Higashiyama-ku, Kyoto
11:00-18:00
סגור בימי שלישי



עוגת גבינה יפנית


פוסט אורח מאת: מאיה

סחבתי את גל לאכול בדוכן מפורסם של עוגות גבינה בשם Rikuro ojisan no Mise (לינק למפה) במדרחוב הגדול והמתוייר באוסקה


עוגות גבינה יפניות (המכונות לרוב cotton cheesecakes, על שם הדמיון במרקם לצמר גפן מתוק - cotton candy) הן תופעת טבע של ממש, ומספיק חיפוש מהיר ביוטיוב כדי לטבוע לתוך עולם שלם של סרטונים ואסכולות בנושא. 


לונג סטורי שורט, אם מערבי טועם את העוגה הזו הוא בכלל לא יחשוב שזו עוגת גבינה. טעם הגבינה זניח לחלוטין.


מדובר בסוג של היבריד מוזר בין לחמניית חלה מתקתקה ואוורירית לסופלה וניל, רך מעין כמוהו, ונמס בפה. ברקע יש קצת טעם לוואי של קורנפלור, אבל הוא לא מפריע לשלמות הזו להתמוסס לכם בפה לנהר של וניל אוורירי מתקתק. הבסיס הוא ספוג וניל דחוס, ובתוך הבלילה צץ לו מידי פעם צימוק הפתעה, שמוסיף מאוד למרקם. 


גל לא עף. אבל גל זורם.

אפשר לקנות עוגה שלמה ב-670 ין (מספיקה בכיף ל-6-8 איש), כ-18 ש"ח, ואפשר לקנות פרוסה אישית ב-230 ין, כ-7 שקלים, עדיין חמימה מהתנור. יש בויטרינה עוד כל מיני קינוחים מעניינים


ברקע רואים פנימה לתוך המאפייה דרך החלונות השקופים, והבנות מתקתקות מגשים עצומים של עוד ועוד עוגות (שנמכרות כמו לחמניות חמות), ומכריזות בקול רם ובשירה "העוגה נכנסת לתנורררררררר"


(נסו לדמיין את המשפט הזה ביפנית, כאילו חתול עם נזלת היה שר את זה). 


הייתי טורפת עוד איזה 5 פרוסות כאלה בכיף. 


ライオン - Lion cafe

המקום הזה הוא סוד שמור של תושבי טוקיו, והוא בהחלט לא מתאים לתיירים מזדמנים. בהגדרה זה בית קפה, ואכן מגישים שם קפה (מצויין) ותה ירוק (מעולה!), אבל החוויה בו שונה לגמרי, כמעט רוחנית.


כשפותחים את הדלת ומתרגלים לאפלה, מתנתקים מרעש הרחוב ומתרגלים מחדש לשני פסי קול חדשים - מוזיקה קלאסית ושקט סמיך, בו זמנית. זה נראה כאילו נכנסתם בטעות אל כנסייה מסרט אבירים, וכל פסיעה פנימה על לוחות העץ הישנים משמיעה קולות חריקה שמהדהדות בכל האולם. בצעדים קטנים שרוצים להתנצל על כל אחד מהם מגיעים אל ספסל פנוי, ומתיישבים. 


כל המושבים פונים קדימה, אל זוג רמקולים עצומים מעץ שמנגנים מוזיקה קלאסית, ומדגישים את הצליל החם ופצפוצי השריטות של התקליט. הסאונד מתפזר בכל האולם ויוצר חווית שמיעה סטיריאופונית ועוטפת, מרגשת ממש. מערכת הסאונד הזו נמצאת שם מאז שנות ה50, כשבית הקפה נבנה מחדש אחרי שהוחרב במלחמת העולם השניה, והוא נבנה מחדש בדיוק באותו מראה כמו שהיה מאז יום הפתיחה ב1926. 

מלצר נגש לכל שולחן, ובלי לדבר מניח כוס מים, את תוכניית המוזיקה לאותו שבוע, ותפריט. כשהוא חוזר מצביעים על מה שרוצים להזמין, ואם חייבים להגיד משהו, אז בלחישה בלבד. 

  
בפעם הראשונה הגעתי לבדי וישבתי שם שעתיים. עבדתי על המחשב והרגשתי שכל הקשה במקלדת או הנחת הכוס על השולחן מפריעים לשקט שבין הצלילים. האטתי את עצמי והתמסרתי לקצב והרוגע שהמקום כופה עליך. 
מדי פעם הופסקה המוזיקה ועובדי המקום החליפו תקליט, כשהם לוחשים למקרופון את שם היצירה ומעט פרטים עליה.


בפעם השניה הבאתי איתי את מאיה, ואז עלינו במדרגות העץ החורקות אל הקומה השניה, משם היה קל יותר לצלם (למרות שאסור, אבל בלוג) 
ישבנו בשורה הראשונה, מול המעקה שמשקיף על הרמקולים הענקיים, ונטענו מחדש בכוחות חדשים. קשה לקום ולעזוב מקום כזה שהופך מוזיקה נעימה לחוויה כמעט דתית. כל שאר הלקוחות (ויש מעט מאד מהם), ישבו לבדם. קראו, בהו בחלל, ואפילו ישנו. 



ועוד מילה טובה על הקפה - במקום לא מגישים אוכל, ואסור להכניס. בפעם הראשונה הזמנתי קפה שהיה נהדר, ובפעם השניה בחרנו שנינו בתה ירוק שהיה מהטובים ששתינו בכל הטיול. תרחיף סמיך, מרירות חזקה וטעם עמוק כמעט כמו של דשא טרי קצוץ (אני אומר את זה בקטע טוב, כן?)


תודה רוני על האינפוט הנהדר! רואה? לא סיפרתי לאף אחד.

פתוח כל יום מ 11:00 ועד 10:30
בית הקפה נמצא בשכונה הזויה, על הגבעה של מלונות אהבה ועומד בניגוד מוחלט לכל הטירוף שקורה סביבו. צרפתי סטריט וויו, אחרת אין סיכוי שמצאו את המקום.





© Memories of a Gaijin
Maira Gall