Rush Hour

אני חייב לשתף אתכם בחווית הנסיעה שלי ללימודים ברכבת התחתית. 

מערכת התחבורה היפנית היא יצירת מופת של דיוק והגיון פנימי שמשרתת מליוני אנשים בכל יום. שעות הבוקר לעומת זאת, מצליחים להביא אותה אל הקצה, ואותם מליונים שבסך הכל רוצים להגיע מאיי לבי, נדחסים בברוטליות מנומסת אל הקרונות. בניהם גם גאיג׳ין מבוהל שהקרבה לאנשים זרים הפכה לחויה שלא תשכח לעולם. 

על הרציף, מדהים לראות איך אנשים מפנים את הגב ונדחפים אחורה אל הקרון העמוס, גם כשנראה שאין בו עוד טיפת מקום. אם מישהו חורג מקו הדלת, הסדרנים מועכים אותו פנימה. 

בקו הרכבת הזה, הגיעה רכבת חדשה כל 2-3 דקות, הקצב המהיר חייב את כולם להדחס במהירות ולפנות את התחנה לרכבת הבאה שתגיע. בהתחלה חשבתי שאני אתן לכמה לחלוף ואז יגיעו ריקות, אבל גיליתי שזה פשוט לא משנה, כולן עמוסות, ואם אני לא רוצה לאחר, אני חייב להדחס כמו כולם.

העמידה בתוך הקרון (שערכה חצי שעה במקרה שלי) היתה שיעור באינטימיות עם אנשים זרים, שקטים, ומנומסים. למרות שכולם מוחצים זה את זה, לא שומעים הגה אחד. 

הדוחק היה כל כך צפוף וחזק, שלא הצלחתי להכניס יד לכיס ולהרים אותה עם הטלפון כדי לצלם. באחת הפעמים פשוט עליתי לרכבת כשהוא ביד ואז הצלחתי לתפוס משהו שאולי יעביר את האווירה. 

הטירוף הזה חזר על עצמו בכל בוקר, בעיקר בקוים שנוסעים לכיוון מרכזי העסקים. ולטובת מי שעתיד לנסוע באופן דומה, אספתי כמה טיפים שנכתבו בזיעה -

בלי קשר לשעות הלחץ, קודם נותנים לכולם לרדת, ורק אז עולים מצידי הדלת. 

האנשים שצמודים לדלת יורדים ראשונים, נעמדים בצדדים וגם עולים ראשונים. 

אם יש לכם תיק גב, לבשו אותו הפוך על החזה.

בקרונות מעורבים עם נשים, מצפים מגברים שיראו את הידיים שלהם. כלומר להחזיק טלפון, מטריה, תיק יד או פשוט את ידיות האחיזה התלויות, העיקר שלא יהיו חופשיות ומועדות לפורענות. 

עשו כל מאמץ כדי לוותר על נסיעה בשעות האלו אם יש לכם מזוודה או עגלת תינוקות. 

שעות הלחץ חוזרות גם בשעות הערב המוקדמות (17:00-19:00), בעיקר בכיוון ההפוך כשכולם חוזרים הביתה.

菊すし Kiku sushi

הסושייה הזו צמודה אל תחנת אקיהאברה, מעוז הגיקים והחפצים המיותרים של כדור הארץ, תקועה בין כמה סניפים של רשתות מזון מהיר, מתחת לכביש הראשי ומשקיפה על הנהר. לא נתוני הפתיחה הטובים בעולם, אבל ביפן למדנו לסמוך על המלצות מקומיות, בעיקר של האמא המארחת והדודה המכובדת, שיום קודם התנצלו בניהן חצי שעה בטלפון רק כדי להסכים לאיזו מסעדה לשלוח אותנו.

נכנסנו דרך הוילון החום, ואווירת הרחוב נחתכה ברגע. שקט מבוהל, מארחת מהוססת, שני שפים נוקשים, אף אחד לא מדבר אנגלית, והרגשה כללית של תלחצו על הכפתור גאייג׳ינים נכנסו והם הולכים ללכלך לנו את הכל.
מליון קידות והובילו אותנו לשבת על הדלפק מול השף. יש!

הדקות הראשונות היו מביכות מאד. הלקוחות המבוגרים בחליפות שחורות שסביבנו האטו את קצב האכילה ופשוט בהו, מנסים להבין איך שני אלו עברו את מעגלי האבטחה וחדרו פנימה. 

הרגשנו שאי אפשר עדיין לשלוף מצלמות כי בוחנים כל תנועה שלנו, אז הנחנו לעניינים לזרום מעצמם. למזלנו אסופת גינונים ומשפטים מכובדים ביפנית עשו את שלהם והקרח נשבר מהר מאד.

התחלנו עם לבקש המלצה לסאקה, ליבם של שפים יפנים פשוט נמס כשמפקירים את הבחירה בידיהם. הוא חשב כמה רגעים וחזר עם בקבוק עצום מהמטבח. ״זה הסאקה שאובמה הכי אוהב״ (שמעתי לא מעט פעמים שהרבה יפנים חושבים שכל המערביים הם אמריקאים). כעבור רגע מצאנו את עצמנו מתחבקים עם הבקבוק כשהשף מתמתח אחורה כדי לתפוס זוית צילום טובה. זה היה מביך, אבל נתן את האות לשלוף מצלמות ולהשתחרר.

לאובמה יש טעם טוב. הסאקה היה חלק ופירותי, כמעט הזכיר טעמים של מיץ תפוחים, וירד חלק בגרון. סיפתח מושלם לארוחה.  

מכאן והלאה פשוט ויתרנו על התפריט והזמנו לפי החשק. לפתיחה, מגש סשימי שהיה תצוגת מופת של טריות.

זה למשל היה נתח או-טורו, החלק השמן של הטונה שנחשב לאחד המעדנים היקרים שמגיעים מהים. שנינו לא חסידים גדולים שלו (ומעדיפים טונה רגילה עליו), אבל הוא באמת היה נהדר.

היו שם גם דיונונים צעירים, סלמון (נפלא!), בס, צדפות, הרינג, וביצי הרינג עם אצת קונבו. 

ניגירי תמנון צרוב, בשרני וטעים.

וניגירי נפלאים של סרדינים וג׳ינג׳ר מגורד.

״אנחנו אוהבים מאד טונה, איך הכי כדאי לאכול אותה?״ שאלתי בעדינות, והשף קבע, ״סשימי״. 

ובכזו נונשלנטיות הונחה מולנו צלחת עם נתחי הטונה הטובה ביותר שאכלנו מאז ומעולם.  

היה לה מרקם רך באופן לא הגיוני, טעם מעודן ושום תחושה דגית באפטר טייסט. רכה ומתמסרת כמו אבוקדו. 

אכלנו בשקט ועצב גדול, בידיעה שיש סיכוי שלעולם לא נאכל עוד טונה טובה כזו. 

וזה סשימי עגבניה שהזמינו השכנים, כמה מוזר. 

בכל פעם שביקשתי משהו והתקשתי בתרגום, התערב בנימוס אחד הלקוחות ולאט הצטרפו אליו עוד כמה אחרים. האווירה השתחררה לאיטה, ולקראת סוף הערב השף המבוגר שלף חליל במבוק והתחיל לנגן מולנו. זה היה מקסים.  

A video posted by @ptitimblog on Mar 25, 2016 at 4:05am PDT

לקינוח לפי הנוהל, הזמנו טמאגו, שהיתה רכה ומתוקה כמו עוגת ספוג.  

נפרדנו לשלום עם הקידות והטקסיות, אבל כזו שבאה מכל הלב. זו היתה אחת הארוחות הטובות והמיוחדות שחווינו ביפן, ולצערנו, רמת הדגים היתה בפער בלתי נתפס ממה שאפשר להשיג בארץ. נתגעגע לזה מאד!

Kikusushi

בערך 150 ש״ח לאדם
התפריט וההתנהלות ביפנית בלבד, וחובה להזמין מקום.
כדאי גם להתלבש יפה.

bento

שש בבוקר, ואקי-סאן מעירה אותי לריח של טיגונים - "עכשיו מכינים בנטו". אני בקושי מגרד את עצמי מהמיטה, והיא כבר מערבבת דברים במחבת ומסדרת הכל בקופסאות פלסטיק. 

היו שם רולים של בייקון במילוי אספרגוס ופטריות אנוקי, חביתה מתוקה, נפלאה מאין כמוה, שרימפס בציפוי פנקו פריך, נגיסי עוף מטוגנים, אוניגירי של סלמון ואצות שהונאצו-סאן עיצבה בידיים מיומנות למשולשי ענק ואפילו נקניקיות קטנות בצורת תמנונים. 

בלי פירוטכניקה וצעצועים קיטשיים, רק אוכל ביתי טעים שלא יכולתי להתאפק מלשים עליו את היד.

יצאנו לדרך אל Inuyama jo, הטירה העתיקה ביותר ביפן במרחק של שעתיים נסיעה בדרך הררית ונוף כפרי. כשהגענו פרסנו הכל על ספסל במקום ולא הצלחנו להשתלט על כמות האוכל. היה נפלא!

כששאלתי את אקי למה היא מעצבת את הנקניקיות בצורת תמנון (כולל ניקוב עיניים!) היא ענתה לי בשיא הרצינות, "כי זה חמוד". 

אקי-סאן והונאצו-סאן! היה לי סופ"ש נפלא שלא אשכח לעולם. תודה רבה!

あきさん, ほなつさん, 楽しい週末は どうも ありがとう!

Kappou Kubota

באוסקה התפתח ז׳אנר מסעדות מעניין שנקרא קאפפו, ומתמקד בקשר שבין השף והסועדים. יושבים על הבר מול השף, צופים בו מרכיב את המנות ומעבירים ערב נעים בחלל אינטימי עם מספר סועדים קטן וקצב נינוח. 

האוכל דומה במידה מסויימת לארוחות קייסקי המסורתיות, אבל הוא הרפתקני והייתי מעיז לומר שאפילו פיוז׳ני. באופן כללי החוויה הכוללת הרבה פחות מעונבת, והתקשורת עם השף הופכת את הארוחה לצורת בילוי חדשה, בעיקר בגלל שאין תפריט וצריך להתמסר לגחמות והקריאטיביות שלו.

יצאנו אל מסעדה כזו, ויצא לנו לטעום מגוון רחב של מנות קטנות שהצטרפו יחד לארוחה נהדרת. 

כשהתיישבנו, השף הגיש לנו מגש עם מגוון כוסות אקלקטי, שאף אחת בו לא זהה לשניה, וביקש שכל אחד יבחר אחת. מאיה הזהירה אותי שצריך לבחור היטב כי הוא בוחן אותנו, ולדעתי זה היה טריק נהדר לשבור את הקרח. 

 

תפריט הסאקה היה ביפנית בלבד, והקאנג׳י היו מסובכים מדי עבורי, אז ביקשנו המלצה והשף הציע את הסאקה האהוב עליו שנקרא ״הווקן״ ומגיע מהירושימה. 

הוא היה נפלא, עדין, מסונן וחלק מאד בגרון. 

ואז התחילו להגיע המנות, כל אחת בזמן שלה, אכלנו אחת בזמן שאנחנו רואים את הבאה מתפתחת מולנו. 

הפתיחה היתה פלאן אספרגוס עם קוויאר וקריש שהזכיר גפילטעפיש של הביוקר

אחריו מרק חלבי עדין (עדין מדי) עם צדפות בשרניות. 

צלחת סשימי טרי, ואנחנו במיוחד שמחנו על עלה השיסו שהתאהבנו בהם ביפן. לעלה יש טעם אניסי וייחודי שמשתלב נהדר עם דגים. מניחים במרכז דג, ירק וסוגרים לסנדוויץ׳. 

המגש הזה הכיל בליל לא קשור של ביסים קטנים. אהבנו במיוחד את הדיונונים שבקרבת הפריים בזכות הרוטב החרדלי. 

כששאלתי מה זה העלה הירוק השף הסביר לי שזה וואסבי, ונראה מוטרד מאד כשניסיתי לנגוס בו (אל תעשו את זה). 

שורש לוטוס וכרישה שעשו להם משהו לא ברור. הרוטב היה מלוח ועמוק. 

ניגירי של בשר קובה, צלוי בצורה מושלמת, עסיסי מאד, שמן במידה הנכונה. וכמו הקלישאה, נמס בפה. 

זו היתה אחת המנות האהובות עלי בארוחה, על מאיה פחות. קיפוד ים, צלופח ודג פוגו, שלושתם שוחים במרק פטריות אסייתי סמיך. 

מגש הקובה הזה עימת אותנו עם העובדה ששנינו לא חובבי בשר שמן. מבחינת השף זו כנראה המנה המרכזית, היקרה וגאוותו האישית, אבל היה קשה לנו להתמודד איתו. זה היה בשר קובה מצויין, אני בטוח בזה, בעיקר בגלל שהוא עבר צריבה חיצונית בלבד ונשאר נא במרכזו. 

אנחנו מרגישים אותו הדבר לגבי אוטורו, החלק השמן והיוקרתי של הטונה, שנחשב לנתח הנחשק ביותר, והעדפנו נתחי טונה במידת שומן מדיום על פניו. 

גודל המנות החל לקטון ואיתת שמתקרבים לסיום. זה היה סלט אצות סליימי שמדבר אל ליבם של היפנים, אלי פחות, אל מאיה קצת יותר. 

  

ואלו צוקמונו, חמוצים יפנים שאני אוהב מאד. 

 

תה שעורה מעושן ונפלא, קצת כמו טבק אבל בקטע טוב. 

לביבת סאקורה-שרימפס, על הר אורז בתוך מרק עדין. האורז ספוג בטעמים המתוקים ומזכיר כמעט דייסה נעימה. זה היה סיום מלוח מצויין. 

לקינוח קיבלנו ממתק יפני מסורתי עם אבקת קינאקו, בצלחות שהיו מביכות גם את שנות השמונים. 

כשיצאנו השף ליווה אותנו החוצה, וחילצתי תמונה למזכרת. סיונארה!

Kappou Kubota

10,000 יין לאדם, משהו כמו 350 שקלים. 

אין תפריט וההתנהלות ביפנית בלבד. המנות משתנות קבוע לפי עונות השנה ומה שיש בשוק או בראש של השף. 

חובה להזמין מקום מראש. 

רחוב כלי מטבח בטוקיו - kappabashi shopping street

פוסט אורח מאת: מאיה

אי שם באיזור מזרחי ומרוחק יחסית ממרחק טוקיו, נמצא גן עדן לבשלנים וחובבי אפייה. רחוב kappabashi הוא רצועה של כמה בלוקים, באורך חצי קילומטר, שמפוצץ, משני צדדיו, בחנויות כלי מטבח.

את הכניסה לרחוב מזהים לפי הפסל הענק של השף המשופם

כל חנות מתמחה בתחום קצת אחר - 

יש כאלה רק של כלים לגריל (ומסעדות שמתמחות בשיפודים וגריל יש בשפע בכל יפן), יש כאלה רק של מחבתות וסירים, יש כאלה רק של מדים של טבחים ומלצרים, ויש כאלה אפילו רק של מוצרי מנהלה למסעדות (ניירת, תפריטים, שלטי כניסה, ואפילו פלאקים קטנים להבאת החשבון לשולחן).

וזה עוד לפני שהגעתי לכלי הגשה - קרמיקה, חרסינה ופורצלן בכל צורה, זיגוג, ומשקל אפשרי. 

המשעשעות ביותר הן חנויות שלמות של אוכל מפלסטיק - שארוז בצלופן שקוף כמו תכשיט, ומחירו בשמיים. המון מסעדות מציגות את המנות בתפריט שלהן בגרסה פלסטיקית בויטרינה בכניסה, וככה אפשר בדיוק לראות מה רוצים בלי לטרוח עם תפריט בכלל. 

פה ושם מתחבאים סופרים קטנים של מצרכים למסעדות וקונדיטוריות בסיטונאות 

אני ביליתי ברחוב הזה שני חצאי ימים וזה עדיין לא הספיק. שלא לדבר על המשקל העודף של כל הכלים שסחבתי איתי. 

קונדיטורים יקבלו פיק ברכיים מחלק מהחנויות

מבחר מסחרר של תבניות סיליקון, פוליקרבונט (לפרלינים), ומתכת

יש אפילו חנות סיטונאית לממתקים לילדים!

מומלץ

טיפ: גם באוסקה יש רחוב דומה, הרבה יותר קטן, אך לא פחות מוצלח. שמו Sennichimae Doguyasuji והוא נמצא במרחק הליכה קצר מתחנת NAMBA הגדולה.