אז מה אני עושה ביפן

קיבלתי כמה שאלות לגבי השהות שלי פה, ואני אעצור לספר. 

אחרי שני טיולים קודמים, התאהבתי בשוני של יפן, והתחלתי ללמוד את השפה כדי לנסות להתקרב. למדתי 4 קורסים עם המורה היפנית מגומי והתקדמתי לא רע, אבל הרגשתי שלחץ הזמנים בעבודה לא מאפשר לי באמת להתרכז. אז עצרתי את החיים לחודש כדי לחזור אל יפן ולנשום אותה 24 שעות. 

נרשמתי לבית ספר בשם GenkiJACS (עליו אפרט בקרוב) וכדי להעצים את החוויה, במקום לגור במעונות או מלון, בחרתי באפשרות מפחידה - לגור אצל משפחה מארחת. 

בית הספר דואג לסידור הזה, והוא עובד עם חברה חיצונית שמתווכת בין משפחות לבין סטודנטים שמחפשים הרפתקאה כזו. אפשר לפנות אל החברה הזו גם אם אתם לא לומדים אלא רק מטיילים.

למה שמשפחות ירצו לארח? מגוון סיבות. זו יכולה להיות משפחה שזקוקה להשלמת הכנסה, או זוג מבוגרים שהילדים עזבו את הבית ויש להם חדר פנוי, מישהו שגר לבד ומחפש חברה, או פשוט אנשים סקרנים לריגוש בחיים. 

מלאתי טופס ארוך עם שאלות היכרות מוזרות כמו אהבה לבעלי חיים, אלרגיות לאוכל, מה אני אוהב לאכול, אם אני מעשן, אם מפריע לי שיהיו ילדים קטנים, תחביבים וכו׳. כל אלו ישמשו לשידוך עם המשפחה המארחת. 

שבוע לפני הטיסה קיבלתי אימייל ששמבשר שנמצאה לי המשפחה, אבל בטבלת השמות הופיע רק שם אחד, של אישה בערך בגילי. נלחצתי. רציתי לגור עם משפחה מגוונת, והרגשתי שהחלום מתנפץ. 

זרמתי עם הגורל, ומפה לשם, יצא שהרווחתי חברה חדשה. אני גר עם שפית יפנית, סקרנית ללמוד ועם סבלנות רבה ללמד. את הזמן הפנוי המשותף אנחנו מעבירים במטבח או בטיולים רגליים בטוקיו בין חנויות בישול וכלי בית, ויוצאים לשתות בפאבים מקומיים. כל רגע הוא הזדמנות לחוויה חדשה, ואני צובר כאלה בקצב שלא מאפשר לי לתעד כמו שהייתי רוצה. 

יש הרבה פערי תרבויות ויהיו עוד פוסטים נוספים בנושא, אבל בינתיים אני מאושר עד הגג. גר בדירה שהיא כמו חללית, בשכונה מקסימה וחי את טוקיו לאורכה ורוחבה. לא בא לי שזה יגמר. 

לסיום, זו תמונה מחלון החדר שלי. 

שיא הטכנולוגיה בכל מקום, ומטאטאים עם זרדים מרוטים

אנחנו יודעים שזה מכסה ביוב, אבל שמנו סקורה, כי אנחנו יכולים

Tsukiji Kaisendon

סופ״ש הגיע, סוף סוף יש לי זמן פנוי, ויצאתי בבוקר אל שוק הדגים Tsukiji כדי לאכול Kaisendon לארוחת בוקר (אורז ועליו דגים ופירות ים), מסתבר שלשאר תושבי טוקיו היו תוכניות זהות, וגם לעוד מליון סינים קולניים שקפצו לתייר במדינה השכנה. כך יצא שאת הבוקר הרגוע שתכננתי לעצמי ביליתי בעמידה בתור המטורף הזה ופרשתי ממנו אחרי שהתקדמתי בערך 2 מטר במשך 40 דקות. איזה סיוט. אני מאמין שהאנשים האלה עדיין עומדים שם. 

התרחקתי מעט ממרכז העניינים ומצאתי מקום אחר, פחות עמוס, או לפחות פחות תיירותי. 

וזה מה שקיבלתי - טונה במידת שומן בינונית שלא היתה שמנה כמו שציפיתי (ועוד שילמתי על האקסטרה הזו), ביצי סלמון עצומות, מתפוצצות בפה, חביתה טרייה וקיפוד ים קרמי ורך.

היה טעים, אבל התוצרת של הוקאידו לוקחת בהליכה.

אי אפשר לבקש ביותר בחמידות

יפן, תפסיקי להמציא מוצרים חמודים כי אני לא מצליח להתאפק

Usagiya

אמרה יפנית שאני לומד להעריך - mochiwa mochiya) ,餅は餅屋), ובתרגום ישיר - מוצ׳י בחנות מוצ׳י. הכוונה היא שכדאי לקנות מוצר במקום שמתמחה בו.

טעמתי כבר לא מעט dorayaki בכל מני חנויות מזדמנות, (וגם הכנתי בעצמי, כולל את ממרח השעועית), אבל שום דבר לא התקרב לאיכות של הדורייאקי של החנות הזו, שזו בהחלט ההתמחות שלה.

ידעתי בדיוק בשביל מה אני מגיע, אבל לא יכולתי להסתפק רק בדבר אחר, אז הוספתי ארנב. 

אחרי הביס הראשון הוא נראה כמו רוצח.

ואז לדוראייקי הנהדר. בתכלס אלו שני פנקייקים מהודקים סביב מילוי שעועית, אבל גם המילוי וגם הבצק צריכים להיות טריים ומעודנים. זה חטיף אהוב על ילדים, ופופולרי לא מעט בזכות העוגיפלצת המקומי. 

הבצק היה גמיש ואוורירי, יש בו גם דבש אבל המתיקות עדינה מאד. ממרח השעועית בסגנון צובואן (לא חלק) שאני מעדיף, ובמרקם ריבתי, כמעט חמאתי. נפלא, ומומלץ מאד. 

החנות נמצאת קרוב לתחנת Ueno, ומתמחה במספר לא גדול של ממתקים במילוי אנקו, אבל הדוראייקי הוא המפורסם מכולם. יקר יותר מכל מקום אחר (בערך 8 שקלים ליחידה, בכלל לא נורא), וטעים מאד. יש אריזות שי מכובדות, ואפשר גם לבלוס מחוץ לחנות, כמו ששמעתי שאיזה גאייג׳ין מורעב עשה.  

9:00 עד 18:00, סגור ברביעי
http://www.ueno-usagiya.jp

הדבר הכי מרגש שקרה לי בטיול!

האמא המאמצת השאירה לי במקרר קופסא עם עוגות ופתק -
いっしゅかん おつかれさまでした'.  אפשר לתרגם אותו ל ״ברכות לעבודה קשה בשבוע הלימודים הראשון״. אבל המשמעות המילולית היא ״עבר שבוע, אתה עייף״, ומשתמשים בביטוי הזה בלי סוף.
אפשר להגיד אותו למי שהולך הביתה אחרי יום עבודה, למי שירד מהבמה אחרי נאום או למי שסיים מבחן, כל סיטואציה של עבודה קשה תתאים.



עייפות היא כמעט ערך תרבותי ביפן. אנשים מצופים לעבוד קשה ולהשקיע מאמצים רבים בהשגת מטרות. אין קיצורי דרך ועיגולי פינות, הכל מושג בעבודה קשה והתמדה.
כתוצאה מכך התפתחה תרבות של עייפות תמידית, אנשים סביבי מותשים, למרות שרבים משתדלים שלא להראות את זה. זמני הנסיעה ברכבת הם הזדמנות נהדרות לעצום עיניים, ויותר מחצי האנשים בקרון בדרך כלל ישנים. עד כמה שזה מוזר, שינה במהלך העבודה כתוצאה מעייפות יתר היא דבר מובן ומקובל, יש לה אפילו שם - inemuri ״לישון בזמן שנוכחים״.

סופ״ש מסתיים עוד מעט ואני ממשיך לשבוע לימודים נוסף. 頑張る!